ליזה ברנס מגבעת אולגה – הדוגמא להבנת הנפש האולגאית הענקית

יש משהו קוסמי בשילוב הזה בין יום שישי של בוקר לבין גשם נפלא, ואני כמו ילד היפר אקטיבי יוצא החוצה, נותן לגשם לשטוף לי את הפנים, מרים ראש לשמיים הנוטפים צלילי גשם וכל כך מאושר, ממש ליד, שני בולבולים משכימי קום אוחזים במקוריהם תולעים אומללים שיצאו לשאוף אויר צח

ואני שואף לי נשימה ארוכה של חמצן נקי נקי, מחייך חיוך של מנצחים ונכנס לתוך הבית החמים הממתין לי, וככה אני חוזר אל ימי נעורי, אל הסמטאות האלה שעשוי אותי למי שאני, ויש מי שטרח לספר לי יותר מפעם אחת על אישה קסומה אחת, "ליזה ברנס"

תראו לכאורה מדובר באישה פשוטה שחייה בשכונה לא משהו, גידלה ילדים בדיוק כפי שעשו רבים לפניה, אבל להתייחס לליזה בפשטות כזו תהיה טעות פטלית, ליזה ברנס שגידלה אחד עשרה ילדים בשכונת אולגה ד' הוכיחה בדיוק איך מגשימים ציונות, לא על ידי מילים גדולות, היא ליזה באימהות המופלאה שלה הביאה את ילדיה להבין שאין אופציה אחרת מלבד חינוך ואהבת אדם

והיא ביחד עם בעלה מצליחים בתנאים לא תנאים להוכיח שהחינוך הוא חזות הכל, עד כאן באמת מדובר באישה נורמטיבית רגילה שגידלה ילדים, אבל ליזה ברנס הייתה הרבה דברים מה שבטוח שהיא הייתה הכי לא רגילה, תחשבו לרגע, אישה המטופלת באחד עשרה ילדים, מסביב ימים לא קלים, הפרנסה מצויה בצמצום איום

והיא הגברת הזו מחליטה לעשות מעשה, היא מביטה על השכנים הקשישים שלה, אלה שחיים בגפם והיא הקדושה הזאת מתחילה לבשל סירים של אוכל ומחלקת כמעט לכל קשישי השכונה, צריך להבין זה לא איזה עניין חד פעמי של התרוממות רוח רגעית, מדובר באישה גדולה מהחיים שהפכה את הנתינה לדרך חיים

ואני ככה חושב על הילדה שלי, זו שהביאה לי שני נכדים מדהימים, והיא הילדה היפה שלי זועקת זעקות נוראיות לפחות פעם אחת ביום, מרימה ידים לשמים ומתחננת לעזרה בטיפול בשיני ילדיה, מסבירה לרק מי שחפץ לשמוע איזה עול ענק זה הטיפול בילדים, ואני חושב על ליזה ברנס, זו שגידלה אחד עשרה ילדים והפכה אותם לאזרחים משובחים

זו שמצאה זמן לעשות מעשים שמתאימים יותר למפעלי צדקה מסודרים, זו ליזה ברנס שבצניעות מרגיזה עשתה מעשים של מלאכי עולם, מאכילה פיות מוזנחים ורעבים, אלה שהיו מביטים בה באהבת אין קץ, יודעים שהיא זו שעושה את ההבדל בין ארוחה חמה לבין בטן ריקה, כן אני יודע שהיו עוד נשים אולגאיות שעשו את אותם מעשים בשכונה הקטנה שלהם

אולי זה בדיוק הדבר הזה שמייחד את האופי המשפחתי של הגבעה, ליזה ברנס היא הדוגמא הכי נכונה להבנת הנפש האולגאית הענקית, זו האישה הקטנה הזאת עשתה ציונות של אמת, זו שהוכיחה שדיבורים לא עושים עליה רושם, זו שהייתה צריכה לקבל הכרה מהגורמים בעירייה ולהעניק לה את אות יקירת העיר

אבל היא ליזה לא הייתה מחוברת למילא הנכון במסדרונות העירייה, אלה שראו בליזה גוף שקוף לא נחשב, אבל ליזה הצדקת המסתורית, עשתה את מפעל ההזנה שלה לדרך חיים, היא לא חיכתה לתרועות חצוצרות, לא חיכתה לפרסים, אלה הדברים האלה היו זרים לה, אבל אנחנו לא שכחנו

אנחנו בשכונה יודעים שהייתה לנו הזכות לחיות בסמוך לצדקת נסתרת, והיא הצדקת אפפה אותנו בצדיקותה, הביאה לסמטאות המוזנחות שלנו ניחוח אלוהי, ועכשיו שהיא יושבת ליד כיסא הכבוד, מביטה עלינו מלמעלה, מניחה יד ענוגה על ראשנו ומברכת כל אחד ואחת מאיתנו, יודעת גם היא שהיא השומרת המלאכית של קשישי השכונה, ליזה ברנס, אישה של פעם בחיים, יהי זכרה ברוך".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"