מנחם יפידי מגבעת אולגה – בעל דוכן הפלאפל הצדיק שמילא את בטנם של ילדי השכונה

בסוף בסוף זה אתה מול עצמך! זה אתה והעבר שלך, וככה אני פותח את הבוקר שישי הנהדר הזה, עושה עוד טיול של בוקר בשכונה ההיא שלי, יושב באיזה ספסל זנוח אחד, זוג יונים צחורי כנף מלקטים פרורים חשובים שהותירו מבלים מזדמנים

והוא הזכר (וואלה ככה הוא נראה לי) מנסה נואשות לרצות את הנקבה המרדנית. רק ששבעו מעט החל הזכר הנמרץ לבצע קולות חיזור מרהיבים, אבל באמת כמו שקורה לא מעט פעמים לכל אחד מאיתנו מסרבת הנקבה העקשנית להתרשם מהמאמצים הנואשים של היון האומלל.

ממש ליד זוג קשישים יפים יפים, הולכים יד ביד מחזיקים ידיים, והוא הקשיש הטוב מוביל את אהבת נעוריו בזהירות מרשימה, ועיניו בוחנות היטב היטב את צעדיה, מבוהל לחשוב שהיא תמעד, כך או כך אני מביט אל האופק הקריר, ובלי בכלל עולה בראשי הפלאפל המיתולוגי של מנחם.

"מנחם יפידי" ואשתו נעמי פתחו את הפלאפל איפה שהוא בתחילת שנות השישים של המאה שעברה, מנחם שבכלל החל דרכו כרצף עובר כמה תהליכים רפואיים שמונעים ממנו להמשיך בעבודה הקשה הזאת, בהחלטה משותפת מחליט הזוג להפוך את כישרון הבישול שלהם למקצוע, ובאופן לא מפתיע דוכן הפלאפל שהם פותחים (ממש צמוד ל "קולנוע גל") הופך למוסד קולינרי חשוב באופן קיצוני.

תראו רבותי, לי בכלל נראה שמנחם הבין היטב שהמקום הזה שהוא פתח הוא לא איזה מקום בילוי פשוט, מנחם מבין שהמנה הזאת שהוא מושיט ללקוח היא הארוחה היחידה שיכניס הלקוח לבטנו, מנחם מוותר על הפיתה הסטנדרטית הרגילה שאנו מכירים, אי לכך מנחם ורעייתו נעמי בונים פורמט אחר של פיתה, משהו שהיה הכי ארוחה מספקת, ואכן הם אופים פיתה גדולה ועבה במיוחד (משהו שמזכיר היום את הלחם הקווקזי)

ואני רואה את מנחם חותך את הפיתה למשולשים משולשים, בתוך הפיתה העבה ההיא היה ממלא בכדורי פלאפל שמנים חמים כל כך, סלטים נהדרים מעל, ותוספו לכך את החריף חריף ההוא, זה שהם עשו בעצמם, בתוספת גזוז מתוק והרי לכם שלמות, תראו חברים, הרבה פעמים אמרתי את המשפט הזה, יש דברים שילד לא שוכח, יש דברים שילד עובר בימי ילדותו שהם הופכים להיות רגע מכונן בחייו

אני חושב שהיתי בגיל שבע או שמונה, מסתובב במרכז, מחפש איזה הזדמנות לאכול משהו מזדמן, הריח המטורף של הפלאפל באפי ואני הולך לכיוון כאילו היה הדוכן סוג של החלילן מהמלין", וכרגיל המקום שוקק לקוחות, ואני מביט בעיניים כלות איך הם נוגסים מהפלאפל הטעים הזה, יודע שהכיס שלי ריק בולע את הרוק שוב ושוב.

ואני באמת לא יודע איך הוא מנחם קלט אותי, בוא לכאן ילד הוא אומר, ואני די מופתע ומבוהל, ניגש אליו בחשש מסוים, בוא אני אכין לך מנה, ואני לוחש, אבל אין לי כסף, זה בסדר הוא אומר ברוך שמפתיע אותי, לשאלה הבאה לא ציפיתי בכלל, יש לך אחים הוא שואל? ואני מרכין ראש ומשיב בחיוב, יופי הוא אומר, קח עוד מנה לאח הקטן שלך

אני מביט באיש הטוב הזה, מהנהן בראשי בסירוב של ילד, והוא אומר לי בטבעיות של נדיבים, ילד הכל בסדר, אמא שלך הייתה כאן לפני שעה, היא כבר שילמה לי על המנות האלה! טוב גם כילד הבנתי שהסיכוי שאמא שלי אכן שילמה לו על המנה הוא פשוט לא קיים, מנחם היה האיש הזה שהפך את דוכן הפלאפל שלו לאזור בטוח

מקום שידעת שרעב לא תצא משם, ואני היום יודע שהסיפור שלי הוא ממש לא היחיד, היד הטובה הזו של מנחם דאגה לתת מנת פלאפל לקשישים האלה שחלפו על פניו, לילדים משוטטים כמוני, הפיתה העבה והטריה ההיא הייתה ההבדל היחיד בין לישון וביטנך ריקה, לבין לעבור לדוכן הקסום הזה שהיה לנו לדוכן הצלה"

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"