מרים ביטון – הספרית מגבעת אולגה שהפכה אייקון של סלון כלות
החגים התקרבים אלינו, והרעיון ששוב נשב כמעט לבד בשולחן החג הוא מהדברים העצובים ביותר, והשידורים הארורים האלה שחוזרים על עצמן עשרות פעמים, ואני עושה את הדבר הכי נכון מכבה את הקופסא הארורה הזאת מתוך רציונל פשוט.
מה שלא שמעתי, לא קורה, תופס כורסה פנויה בפינת החצר ומביט, לא מביט על כלום, מין רגעים כאלה שאתה לא רוצה להיות מחובר לכלום, סתם לבהות בחלל הריק ובלי בכלל שכמעט הרגשתי נפלה עלי עצבות נוראית מין דבר כזה שמפיל אותך הכי למטה, חשבתי על בת דודתי היפה מרים ז"ל.
תראו מרים בת דודתי הייתה פורצת דרך, אחת כזו שידעה שהיא לא תהייה עוד עובדת מין המניין באיזה מפעל עלוב, והימים הם אחרים, הרעיון שאישה תעשה מעשה ותפתח עסק מאפס היה כמעט בלתי אפשרי.
והיא דודתי היפה התעלמה ברעשי רקע, הקימה את המספרה הראשונה שלה ממש מתחת לבית בשכונה (אגב הכסף הראשון שקיבלתי בחיי היה בעבודתי בבנייה של המספרה של מרים אצל הקבלן פינוקה, חמש לירות ביציקה של הגג) מכאן המשיכה מרים ופתחה את הסלון כלות שכלל חבילה שלמה של טיפול בכלה.
אני חושב שהיא מרים הייתה מין החלוצות בתחום, העסק שפתחה הפך מהר מאוד להיות הדבר הכי חם בעיר, וכלה שלא עברה דרכה הייתה נחשבת פחות.
אבל טרגדיות איומות החלו לפקוד את המשפחה המפוארת הזו, כמו חלום רע החלו ללכת לעולמם כל בני הדודים שלי, יעקב הגדול האח של מרים, אהוב ליבי יצחק הקטן, שהיה יפה כאליל בנערותו, ונפטר שהוא ממש בדמי ימיו, ואלי האהוב, וכמו בסרט רע אתה מבין שגם מרים חולה, ולחשוב שהאישה המדהימה הזאת לא תהייה איתנו היא באמת בלתי נתפסת.
אני כל כך הערצתי אותה, כל כך אהבתי אותה, היא הייתה בשבילי סוג של מנטור, דמות מיתית, אחד כזו שיכלה לעשות דברים גדולים יותר, היא דודתי המיוחדת יכלה להגיע לגבעים אחרים לגמרי, ואני, אני הכי מתגעגע אליה, אל החיבוק החם, החזק, שכאילו נתן כוח לכל הסביבה חוץ מאשר לעצמה, מותה הטרגי כל כך היה הדבר הכי עצוב שחוויתי בחיי, ובלי מרכאות, מרים אהובתי, הקמת משפחה לתפארת, אסנת וארז, ולהם נכדים מדהימים, הם ממשיכים את מורשתך, את אהבתך לאסתטיקה וליופי, הם ילדייך, הם הצוואה שלך לחיים, ואני הכי משוכנע, ששם למעלה, המלאכים עומדים בתור, רבים בינם לבין עצמם את מי מהם תעשי יפה יותר, תהי נשמתה הטהורה צרורה בצרור החיים אמן ואמן כן יהי רצון".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"