משה כחלון – הילד מגבעת אולגה שצמח להיות שר האוצר של מדינת ישראל

יום ב' בשבוע, שש בבוקר, בחוץ קריר וחשוך ואני מחליט לגנוב יום של ים, מספר לעצמי סיפור על עייפות שלא קיימת, עושה דרכי לרכב הממוזג והטוב החונה לבטח ממש ליד, מסביר לעצמי כמה מיותרת ההליכה המתישה והטיפשית לחוף הים. תוך כדי הליכה לכיוון הרכב אני מבין איך אדם מגיע להחלטות רעות בחייו.

ואני חולף על פני הרכב המופתע ועושה את הדבר הנכון ומתחיל בהליכה לחוף, החלטה שמתבררת מהר מאוד כהחלטה הכי נכונה, אויר הבוקר הצלול מחזיר בי חיים, ואני נושם אותו מלוא חופנו, שתי צעירות נמרצות במיוחד חולפות על פני ואני זוכה לחיוך צחור שיניים שמזכיר לי ימים אחרים ועם החיוך המעודד הזה אני מקבל אנרגיה חדשה, מנפח את החזה ומחיש את צעדיי.

באופק חוף הים האהוב ואני כמו סוס שרואה את אורוותו מחיש את צעדיי ומחליט לחתוך לכיוון חוף הדייגים, חוף הדייגים נראה לי במלוא הדרו, יפה כל כך, סירות הדיג העוגנות בשלל צבעים של ירוק וכחול, עליהם רשתות הדיג ממתינות בסבלנות לדיג שיוביל אותם למעמקים, סירת דיג שזה עתה עגנה מרוקנת אט אט את השלל, דגים גדולים פעורי פה, מופתעים מהלוקיישן החדש שלהם, ובלי בכלל שביקשתי מונח לפני כוס קפה חם ומתוק, אושר אמיתי, ואני דווקא כעת נזכר במשה כחלון".

בן השכונה שהפך לאחד האנשים הכי משפיעים בפוליטיקה הישראלית, שר אוצר, וראש מפלגה נחשבת, אחד שבהחלטתו בלבד יכול היה לקבוע מי יהיה ראש הממשלה, אני כל כך מעריץ את האיש הזה (מי שמכיר אותי היטב יודע שאני אחד שממעט להעריץ) רק תחשבו חברים, מגיע בחור לחיפה, עיר גדולה, פותח עסק זעיר \ התקנות טייפים וכאלה ברכבים) ולא עובר הרבה זמן והוא מתמודד על ראשות הליכוד בחיפה (ראבק, מאיפה החוצפה) מפסיד בבחירות, אבל רואה בהפסד דווקא פלטפורמה לקפיצה קדימה.

הופך לעוזרו של השר לנדאו, ומכאן מתגלה כמטאור בשמי הפוליטיקה הישראלית, הוא מתמנה לשר התקשורת ועושה את המהפכה הכי גדולה שעשה אי פעם שר בישראל, הוא פותח את עולם התקשורת לתחרות, מוריד באגרסיביות את מחירי השימוש בפלאפון והופך להיות האיש הכי נערץ במדינה, ועכשיו תחשבו שוב, איזה תעוזה, איזה מעוף צריך איש כזה! להילחם בכל הטייקונים, אנשים חזקים מאין כמותם? שרואים איך הילד הזה מאולגה לוקח להם את צנצנת הדבש מהפה, והוא משה שלנו לא ממצמץ, לא מתכופף והולך עם האמת שלו עד הסוף.

מה שלא הבינו האנשים האלה שמשה גדל בבית שבנוי על ערכים שהם היו רחוקים מהם, משה גדל בתוך בית שחינך לערכים של עבודה, של חמלה, הוא משה ידע – עוני, ידע מה זה חוסר, והוא לעולם לא שכח. משה הוא תוצר של שכונה שבנתה אותו להיות הכי אדם, הכי מוסרי.

והוא הוכיח שאפשר לעשות פוליטיקה אחרת, עזיבתו את עולם הפוליטיקה הותירה אותו פחות מוסרי, פחות מעניין, ואני הכי גאה בו בעולם, הלואי שיחזור למקום שעשה הכי הרבה טוב, משה היום חיפאי, אבל מאז ומתמיד ולתמיד – הכי אולגאי בעולם.

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"