יחיאל ביטאן – הנער המוכשר מגבעת אולגה שסיים את חייו כטרגדיה גדולה

באמת לילה מוזר עבר עלי אמש, מן חלומות מוזרים, לא קשורים זה לזה, חלקי תמונות מסויטות מטרידות, מתהפך שוב ושוב, מנסה למצוא איזה תנוחה שתביא אותי לידי שינה, אפילו חטופה, טוב אני מבין כבר שהעניין הזה של שינה לא יקרה, קם, יורד למטה, מכין לעצמי כוס קפה הכי כיפי ביום (או בלילה) ונוחת בכורסא תמימה בשולי הגינה השוממה.

הכמיהה לסיגריה אופפת את כולי ואני זורק את המחשבה האיומה לאן שבדיוק זורקים דברים רעים, ואני פתאום מבין מאיפה הגיעו נדודי השינה הכל כך לא אופיינים לי, ונזכר בשיחה שקיבלתי כמה שעות לפני, על הקו שיחה מפתיעה ודי מרגשת, הלו זה חני גרבי", וואלה אני אומר, מה קורה?

והוא בקולו שנמוך מים המלח! לא מתייפייף ולא מקדים שיחת רקע! תשמע רפול, אני קורא אותך ללא הרף! וממשיך, לקרוא את מה שאתה כותב זה סוג של תענוג אמיתי, מחזיר אותי לימים של ילדות ותום! ואני מקשיב לאיש הטוב הזה! זה שסביבו נרקמו אגדות רבות, ואני מבין! אני מבין כמה רגישות יש לו לשכונה, לימים שהדברים היו פשוטים יותר, והוא חני כמו חני, מוסיף ואומר אני רוצה לתת לך 5,000 שח למימון לספר ככה סתם בלי שכתבתי ולו מילה אחת עליו או על משפחתו, סתם מתוך אהבת השכונה, אהבת התושבים!

ובתוך תוכי הרגשתי כמה האיש הזה רוצה לראות את ילדותו חולפת על פניו, ולהרגיש שוב את הטוהר של ילדותנו האבודה, בתוך כל ההתרגשות הזאת אני נזכר דווקא ביחיאל ביטאן, יחיאל הוא התגלמות הילד המושלם, מין ילד כזה שאת כל חייו הקצרים הקדיש לנוער בשכונה, הוא פעיל כמעט בכל מיזם חינוכי, הופך להיות מדריך בנוער העובד.

מדריך נערץ שנותן את כל כולו לחניכיו, אחד שמשמש דוגמא ומופת למסירות אין קץ, מסירותו לשכונה הופכת אותו להיות אחד הנערים הכי אהובים ומוערכים, במסגרת זו הוא מתנדב למשמר האזרחי ומקבל נשק, נשק שהופך להיות מותו שלו, בלילה לא בהיר בכלל בשנת אלף תשע מאות שבעים ושמונה הוא יושב עם חבר לשכונה והם עושים את מה שנערים בדרך כלל עושים, משחקים בנשק.

כך או כך נפלט כדור שפוגע ביחיאל והורג אותו (אני יודע שיום מותו גם היה היום הכי נורא אצל הילד שממול) הטרגדיה המיותרת הזו הייתה אולי הטראומה הקשה ביותר שחוותה השכונה, לא ידעת באמת את מי ללכת לנחם!

את משפחת ביטאן שעולמם חרב או המשפחה השנייה שעולמם חרב גם, ברור הוא שמשפחת ביטאן עברה סוג של סיוט דמיוני, לאבד ילד מדהים כזה!!!! ילד שהעתיד שלו היה מזהיר, ילד מיוחד, אחד כזה שנולד פעם בדור, אנחנו בשכונה לא שוכחים, אנחנו זוכרים, יחיאל האהוב נשאר צעיר לנצח, ילד של אהבה, יהי זכרו ברוך".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"