" על השחיטה" איך כותבים על שואה
" על השחיטה" והיא עוברת לידי, נסערת, כולה אש, צועקת אלי רפי, תכתוב על הזוועה, תכתוב על הזוועה, ואני מביט באישה המבועתת הזו ושותק.
אני לא יודע איך כותבים על שואה, אני לא יודע לכתוב על עריפת ראשי תינוקות? אני יודע לכתוב על סמטאות ילדותי, על ים כחול וסברסים אדומים, אני לא יודע איך כותבים על כאב שחודר לך בכל נים מגופך ומאיים לפוצץ אותך מבפנים, ואני יושב בבית שלי, במטבח החמים, ברדיו שומעים שירים עצובים ששמורים לימים של זיכרון
יושב מול המקלדת ולא יודע את נפשי, מנסה לדלות מילים, מילים שאני לא מכיר, רגשות שהם גדולים ממני, ואז מגיעה הבושה! מן בושה נוראה שעוטפת אותך, כיהודי, כישראלי! מן דברים שאמרנו לעצמנו עוד משחר ילדותנו, "שוב לא נלך כשה לטבח" והתאריך הנורא הזה השביעי לחודש אוקטובר, מן תאריך כזה שירשם לדיראון עולם ואנו חווים בזמן אמת את מוראות השואה.
תמונות שמתרוצצות בתוך כל ראש ולב של כל ישראלי מבויש, ואני מביט סביב, רואה את עם ישראל בגדולתו, רואה את אחדות ישראל לובשת עור וגידים, ישראלים שרבים על כל מקום פנוי במטוסים, מן ערבון יהודי ישראלי מיוחד ששייך רק לעם הענק הזה, והם מתחננים רק להספיק להגיע בזמן להילחם לצד המדינה האהובה
וכשאני מביט על התמונות האלה אני יודע שהייה בסדר, אני יודע שננצח! ואחר כך אני מביט אל האופק, ומן הכלום יוצאות מילים, יוצאים מחשבות של סוף האהבה בעולם
בבית קטן שאני לא מכיר, יושבת אמא, שערה פזור עליה ברישול, והיא מביטה, בוהה על הקיר ממול, לידה יושב אב, פניו קשות, והיא מחזיקה לו יד, חזק חזק שלא יתרסק, והם רואים תמונות של ילדתם הקטנה, זו שהייתה נסיכת הבית והאב, והיא מובלת על ידי חיות אדם
והאימה מפניה בלתי אפשרית, חסרת הגיון, והאב עוצם עיניים, רואה את נסיכת חייו לבושה בבגדי בלט, "תראה אבא תראה! תראה איך אני עושה שפגט" והוא מרוסק וגם היא היושבת ליד. ועם שלם מחזיק להם יד! ועכשיו זה זמן אחר, עת של מלחמה!
נחזיר את ארץ ישראל לעם ישראל, זמן של אהבת אחים, עם ישראל חזק ביחד!!!!! ואחר כך שהכל יגמר! נשב ביחד! נתחבק! נבכה ביחד על כתפו של חבר! נרשום את הנופלים והנרצחים על דפנות ליבנו! נזכור את גיבורי התהילה, אלה שחרפו נפשם למען תקומת ישראל, ולא נשכח את שבויינו בתופת הדרומית!
- עם ישראל חי!
- רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"