האימהות של גבעת אולגה שלימדו אותנו אהבה בימים קשים

בחודשים האחרונים נפלה עלינו (רבים מאיתנו) מן רוח נוסטלגית כזו, מן צורך להעלות את העבר ואולי להתרפק עליו, בכל חגיגת הנוסטלגיה הזאת שכחנו את הגיבורים האמיתיים של התקופה הלא פשוטה הזאת, שכחנו את האימהות שלנו, ואני באמת לא מעוניין לדבר על האמא הפרטית שלי  למרות הפיתוי הגדול לעשות כך).

אני מדבר באמת על האימהות של כולנו, ואני זוכר אותן אחת אחת, מין גיבורות טרגיות כאלה שתמיד היו ברקע, כאילו לא נחשבות, אך האמת היא שהן היו הכי נחשבות, נחבאות אל הכלים, ובעצם הן אילו שמפעילות את כל המכונה הזאת שנקראת משפחה.

הן אלה שבימים שלא היה מה לבשל מצאו פתרונות יצירתיים לעשות סיר חם שימלא את קיבות הילדים, הן אלה שתפרו טלאי לטלאי ועשו שנלך לבית הספר בבגדים ראויים, ואני עדין זוכר את אימי שתחייה יושבת בכיסא ותופרת כל הלילה לאחיי ולי את תחפושות פורים (אז לא היה את הדבר הזה שנקרא הפירט האדום וכו') שחלילה לא יהיה מצב שנגיע ללא תחפושת ראויה לבית הספר

וראיתי אותן את גיבורי העל האלה מתמודדות עם קשיים משפחתיים לא פשוטים וממשיכים כאילו כלום, הן אלה שמשכו בימים שכולם קרסו, הן אלה שחיבקו אותנו בימים של עצב נורא, הן אלה שנתנו לנו כוח, אמונה שאנחנו משהו, שאנחנו יכולים, הן אלה שדמעו שרק חשבו שכואב לנו ולו קצת.

אלו האימהות שלנו שלימדו אותנו משהו על חמלה, על הצורך לחלק את המעט שלך למי שאין בכלל, הן אלה שבכו בלילה בלילה שלא נשמע שכואב, הן האימהות שלנו! הן אלו שלימדו אותנו אהבה בימים שהיה הכי קשה לאהוב, הן הגיבורות שלנו!!!

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"