"אהבה כואבת ואמיתית"! תובנה לברוח איתה! מאסון ה 07/10/23"

אני אפילו לא זוכר מה הביא אותי לבית החולים באותו אחר צהרים, זה באמת פחות חשוב, ואני באמת לא מחבב במיוחד את המקומות העצובים האלה, כמעט באופן מיידי אני נכנס למוד של כוננות ספיגה, החום נורא וגם המזגנים של בתי החולים פולטים קור לא בריא בעליל, ואני מחפש לי דרך יותר טבעית לברוח מהחום המעיק

וככה מרחוק אני קולט עץ בודד ומתחתיו ספסל עץ ישן, ככה אני עושה דרכי אל העץ והספסל המושיע, מניח את גופי היגע על הספסל הטוב, פותח את הפלאפון ומשוטט לי בין הרשתות השונות, אולי בגלל זה לא נתתי דעתי על הקשיש הזה שישב ממש ליד על גזע עץ שנכרת, איש קשיש שערו הכסוף מסתיר פנים מלאות עוצמה ויופי, והוא מביט אל הכלום שממול, מחזיק בידו כובע מצחייה שראה ימים טובים יותר, ממולל אותו בין אצבעותיו הגרומות משהו, הוא מרים מבט אלי, ועיניו הגדולות מביטות ישר לתוך עיניי, מה שלומך?

הוא ממלמל, אני מרים ראש, בסדר בסדר אני עונה כמעט בחוסר סבלנות למי שהעז להפריע להמשיך לבהות במסך הארור הזה שלי, "אני בסדר הוא אומר בחזרה מבלי שבכלל שאלתי אותו לשלומו", וככה אני קולט לבסוף שהאיש היפה הזה רוצה קצת לדבר, ואני מניח את המכשיר, מסוקרן לדעת מה רוצה לומר הקשיש לידי ורק אחרי, הבנתי שבכלל לא שאלתי כמעט שום שאלה.

"אני כאן עם אשתי, היא במחלקה הגריאטרית, לא מגיבה לסביבה ולי! אתה יודע הוא אומר בלחש, היא הייתה כל כך יפה! אף אחד לא הבין איך היא בחרה דווקא בי, כל הגברים של השכונה רצו אותה, והיא בחרה בי, יכולתי להישבע שראיתי בפניו סוג של חיוך גאה, ועכשיו היא לא מזהה אותי בכלל וקולו נשבר. "אתה יודע הוא אומר, אני יושב לידה כל היום, לא עוזב את המיטה שלה כמעט בכלל, אני חושב שלאחיות די נמאס ממני ולי זה ממש לא אכפת, אתה יודע אני מלטף לה את היד, מסרק את שערה היפה, ובלילות שכולם ישנים אני שם את ראשי ליד האוזן הקטנה שלה ולוחש לה שירים שהם רק שלנו, אני בטוח שהיא שומעת אותי, לפעמים אני כמעט יכול להישבע שראיתי בפניה שלה סוג של חיוך מסוים, אני כל כך פוחד שהיא תמות לי פתאום, תשאיר אותי בלעדיה"

ועכשיו הוא האיש היפה הזה פורץ ביבבות בלתי נשלטות, ואני בהיסוס מה ניגש אליו, מחבק אותו קלות והוא מובך מהמעשה הזה שלי, מפסיק כמעט מיד את הבכי העצוב הזה! "אתה יודע אני כל כך עייף! אולי תלך לנוח קצת בבית אני מציע? הוא מרים עיניו, ראיתי בהם כעס מסוים, לא לא, מה פתאום! אני לא יכול להשאיר אותה במקום הקר הזה לבד, אתה יודע הוא אומר בלחש כמעט מקפיא, לפעמים אני חושב שיש בי אגואיזם לא קטן, אולי היה עדיף שהיא תלך ותפסיק לסבול כך!"

ואני רואה איך האמירה הזו שלו מזעזעת אותו כל כך! ושוב הוא בוכה בכי נורא, ואני כל כך לא יודע מה לעשות, אף פעם לא ראיתי איש מבוגר כל כך בוכה כזה בכי קורע לב, וכך הוא מתוך הבכי אומר, "שישים וחמש שנה אנחנו ביחד, ילדים אין לנו, דורה לא יכולה הייתה להביא, ולי זה היה כל כך לא אכפת, גם שראיתי אותה בוכה על החוסר הקשה הזה, הייתי מחבק אותה חזק חזק, אומר לה, דורה שלי, אני ואת זה אחד! לא צריך כלום נוסף! והיא הייתה משעינה את ראשה עלי, מחייכת אלי באהבה גדולה כל כך".

וככה בלי הכנה מוקדמת הוא קם, מנגב את פניו האדומות מבכי ממלמל כמה מילות התנצלות על הטרחה שגרם לי, ואני רואה את גבו המתרחק

גבו כפוף מאוד, ורק אז אני מבין, אהבה זה כל הסיפור! האיש הקשיש הזה לימד אותי בחצי שעה את מהות החיים כולם, לימד אותי שהאהבה יכולה לנצח הכל! ואני שוכח מהמכשיר המונח ליד! מביט גם אני אל האופק ממול, מחפש תשובות לצער! ומחייך, יודע האיש הקשיש הזה ידע אהבה מה היא!"

• רפי אוליאל – "סִפּוּרִים מֵהַגִּבְעָה" / "בָּלֹוֹרוֹת"