ראש הממשלה יאיר לפיד בטקס האזכרה לחללי מלחמת יום הכיפורים

ראש הממשלה יאיר לפיד השתתף בטקס האזכרה לחללי מלחמת יום הכיפורים, בהר הרצל ושם אמר : "עלינו להיות מוכנים לכל איום חיצוני, ואנחנו חייבים להתכונן אליו יחד. אם ניתן לעצמנו להתפרק בזמן של שקט יחסי – לא נדע להיות ביחד בזמן מלחמה".

"אוייבינו צריכים לדעת שהחברה הישראלית חזקה יותר מכל ויכוח. שהעוצמה הישראלית היא העוצמה של הביחד. שבחיינו ובמותנו איש לא יצליח להפריד בינינו. את חשבון הנפש שעורך כל יהודי ביום כיפור, המנהיגים חייבים לערוך ביתר שאת. עלינו לוודא שעינינו פקוחות לכל סכנה, שאנחנו לא שבויים בקונספציות שמסכנות אותנו, שאנחנו לא מחמיצים הזדמנויות לשלום ולא מתעלמים מאזהרות לגבי מלחמה. מותר לנו – אפילו רצוי – להתווכח על השאלה מהי האסטרטגיה הנכונה למדינת ישראל, איך נוכל למנוע את המלחמה הבאה, אבל אסור לנו לשכוח שאוייבינו לא ויתרו מעולם על השאיפה להשמיד אותנו. בכל שנה שעוברת, חובה עלינו להיות חכמים יותר, וחזקים יותר. בעיקר חובה עלינו לזכור שאנחנו פה ביחד, משפחה ישראלית אחת.

מתוך הכאב הגדול על החללים שלנו, עלינו לצמוח כעם אחד. חללי מלחמת יום הכיפורים לא נפלו כדי שהחברה הישראלית תתפרק מבפנים. הדרך הטובה ביותר לזכור אותם, היא לזכור גם את המטרה שלשמה הקריבו את חייהם: מדינה יהודית חזקה, דמוקרטית, שאינה משאירה אף אחד מאחור. אם אנחנו יודעים למות אחד בשביל השני, אנחנו צריכים גם לדעת לחיות אחד בשביל השני. אם אנחנו יודעים להיאבק יחד נגד האויב, אנחנו צריכים גם לדעת להיאבק יחד למען טוב משותף".

ולהלן נאומו המלא של ראש הממשלה: "כבוד נשיא המדינה, אדוני יו"ר הכנסת, אדוני שר הביטחון, הרמטכ"ל, מפקדים, לוחמים, ומעל הכל, משפחות שכולות יקרות.

לצד הכרזת העצמאות, מלחמת יום הכיפורים היתה האירוע המכונן של החברה הישראלית. זו היתה מלחמה מלאה בסתירות. גבורת הלוחמים מול חולשת המנהיגים. שבריריות הקיום היהודי מול העוצמה של הצבא העברי. האופוריה הזחוחה לפני המלחמה מול החרדה הקיומית של ימי הקרבות הראשונים.

ישראל אחרי המלחמה אינה אותה מדינה שלפניה. 2,656 הרוגים, 7,251 פצועים, 294 שבויים, מאות הלומי קרב הנושאים בנפשם את הצלקות. כל אלה הם תזכורת מתמדת לכך שהקיום שלנו כאן הוא לא מובן מאליו, שהבית השלישי יעמוד רק אם יהיה לנו הכוח להגן על עצמנו, שאין לנו את הזכות להיות שאננים.

את חשבון הנפש שעורך כל יהודי ביום כיפור, המנהיגים חייבים לערוך ביתר שאת. עלינו לוודא שעינינו פקוחות לכל סכנה, שאנחנו לא שבויים בקונספציות שמסכנות אותנו, שאנחנו לא מחמיצים הזדמנויות לשלום ולא מתעלמים מאזהרות לגבי מלחמה.

מותר לנו – אפילו רצוי – להתווכח על השאלה מהי האסטרטגיה הנכונה למדינת ישראל, איך נוכל למנוע את המלחמה הבאה, אבל אסור לנו לשכוח שאוייבינו לא וויתרו מעולם על השאיפה להשמיד אותנו. בכל שנה שעוברת, חובה עלינו להיות חכמים יותר, וחזקים יותר. בעיקר חובה עלינו לזכור שאנחנו פה ביחד, משפחה ישראלית אחת.

בכל יום כיפור המשפחה הזו נאלצת להתמודד עם כאב הזכרון. כמו שכתבה ענת מרנין שחם, שאיבדה את שני אחיה, סרן פנחס "פינקי" מרנין זכרו לברכה וסמל יאיר מרנין זכרו לברכה, "פעם אהבתי את הסתיו. עכשיו… נושאות עבורי רוחות הסתיו גם את זכרונות המלחמה הנוראה, את עוצמת הכאב הבלתי נשכח, את תוגת הבדידות."

ענת היתה בת 16 כשהמלחמה פרצה. שני האחים שלה נהרגו באותו יום, כמעט באותה שעה, אחד ברמת הגולן, השני בגזרת סיני. חודש לאחר שפינקי נהרג, נולדה בתו שחר. אמם, לוסי, נפטרה בשנה שעברה.

אין במדינת ישראל חוק שמחייב אותנו לעצור הכל ביום הכיפורים, אבל אנחנו עוצרים. אין חוק שמחייב אותנו לא לנסוע באוטו, לא להפעיל מוזיקה, לצום, ללכת לתפילת כל נדרי, להגיד לשכן "גמר חתימה טובה", אבל אנחנו עושים את כל הדברים האלה.

מתוך כבוד לאחר. מתוך שותפות עמוקה. מתוך הבנה שדווקא הרגע של חשבון הנפש האישי, הפרטי ביותר, של אדם מול בוראו ומול גורלו, הוא גם הרגע החזק ביותר של היחד.

כאשר רבבות המתפללים נקרעו מבית הכנסת ונאלצו להחליף את הטלית במדים ואת התפילין ברובה, הם לא שאלו מי ימני ומי שמאלני, מי צם ומי לא צם. הדתי שיצא מבית הכנסת, והחילוני שלימד את ילדיו לנסוע באופניים עלו על מדים ויצאו שכם אל שכם אל הקרב.

אם זה לא היה כך, אולי לא היינו פה היום. אם לא היינו עם אחד עם מטרה משותפת, לא היינו מצליחים להפוך את הקערה על פיה ולהתגבר על אויבינו. מי שהותקף היא המשפחה הישראלית, ניצחנו במלחמה כי הגבנו כמו שמגיב אדם שהמשפחה שלו בסכנה.

אנחנו עומדים פה היום לא רק כדי להספיד את מתינו, אלא גם כדי ללמוד מהם איך למנוע את המלחמה הבאה. מקור העוצמה שלנו היא העובדה שישראל היא דמוקרטיה מתוקנת, עם ערכים מוסריים המושתתים על שלטון החוק, עם כבוד הדדי בין אזרחיה.

רבים מחיילי מלחמת יום הכיפורים היו בני הדור הראשון של חיילים שנולדו במדינה יהודית. בזכות עוז לבם, נולדו פה עוד דורות כאלה. אנחנו חזקים היום יותר מתמיד, אבל אם למדנו משהו באוקטובר 73׳, הוא שאין לנו את הפריבילגיה לנוח על זרי הדפנה.

עלינו להיות מוכנים לכל איום חיצוני, ואנחנו חייבים להתכונן אליו יחד. אם ניתן לעצמנו להתפרק בזמן של שקט יחסי, לא נדע להיות ביחד בזמן מלחמה.

מתוך הכאב הגדול על החללים שלנו, עלינו לצמוח כעם אחד. חללי מלחמת יום הכיפורים לא נפלו כדי שהחברה הישראלית תתפרק מבפנים. הדרך הטובה ביותר לזכור אותם, היא לזכור גם את המטרה שלשמה הקריבו את חייהם: מדינה יהודית חזקה, דמוקרטית, שאינה משאירה אף אחד מאחור.

אויבינו צריכים לדעת שהחברה הישראלית חזקה יותר מכל ויכוח. שהעוצמה הישראלית היא העוצמה של הביחד. שבחיינו ובמותנו איש לא יצליח להפריד בינינו.

אם אנחנו יודעים למות אחד בשביל השני, אנחנו צריכים גם לדעת לחיות אחד בשביל השני. אם אנחנו יודעים להיאבק יחד נגד האוייב, אנחנו צריכים גם לדעת להיאבק יחד למען טוב משותף.

אתן המשפחות השכולות נושאות את העצב והכאב כבר 49 שנה. הזמן לא באמת מרפא, האובדן צרוב בנפשכם לעולם. בשם ממשלת ישראל ומדינת ישראל אני שולח לכם חיזוק ונחמה.

יהי זכרם ברוך".

לגבי ההסכם המתגבש עם לבנון בנושא הגבול הימי הוציאה לשכת דוברות ראש הממשלה: תדרוך מפי גורם מדיני בכיר בזו הלשון:

"מדינת ישראל קיבלה את הערות לבנון לטיוטת ההסכם. ראש הממשלה יאיר לפיד עודכן בפרטי השינויים המהותיים החדשים שלבנון מבקשת לעשות בהסכם, והורה לצוות המו"מ לדחותם.

ראש הממשלה לפיד הבהיר שישראל לא תתפשר על האינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה בשום אופן גם אם זה אומר שלא יהיה הסכם בקרוב."

עוד הוסיף הגורם הבכיר: "ישראל תפיק מאסדת כריש גז ברגע שהדבר יהיה אפשרי. אם החיזבאללה או מישהו אחר ינסה לפגוע באסדת כריש או לאיים עלינו – המו"מ על הקו הימי ייפסק לאלתר וחסן נסראללה יצטרך להסביר לאזרחי לבנון למה אין להם אסדת גז ועתיד כלכלי."