רמי תורג'י מגבעת אולגה – האיש שהגשים חלומות שנקטעו באופן טרגי

יום שישי מוזר משהו, בחוץ הגשם הטוב הזה מסרב להפרד, ואני בבית החמים שלי, ברקע יובל דיין המוכשרת כל כך, שותה כוס קפה של בוקר,
ימים של פסח באופק, ואני רואה את גרסונה שכנתי הכל כך טובה מקרצפת שוב את החדר הקטן שהיה לה למשכן והיא מזמזמת שיר ישן יש..

ואני מצונף בפינה מקשיב למילים שאני לא מכיר ודמעה אחת סוררת זולגת לי על הלחי, לא יודע איך ולמה אבל הזיכרונות האלה תמיד מחזירים אותי לדמויות האלה מהשכונה הקטנה – רמי תורג'י, אני כל כך מתרגש לכתוב על האיש הטרגי הזה.

ועכשיו תחשבו על ילד אחד מהשכונה, איזה חלומות כבר היו לו? כמעט חינכו אותך שמקסימום תהייה מאושר אם תמצא משרה במפעלי נייר או משהו דומה, אבל אלה שתכננו לרמי עתיד אפור לא הבינו כנראה עם מי יש להם עסק.

רמי מסיים צבא, לומד להיות הנדסאי רכב, עובד בחברת מזדה ומבין מהר מאוד שהוא יכול לעוף הרבה יותר רחוק, הוא עוזב את המשרה הבטוחה הזו, מקבל את ברכת הדרך מחברת מזדה פורד ופותח מוסך שהופך מיד למוסד בפני עצמו, תראו חברים, רמי נוצר מהחומרים האלה שהופכים אותך לחלום הכי בגדול, מן ילד שחלם להיות הכי מיוחד, הכי גבוה.

ילד אולגאי שאהד את הפועל המקומית, אחד שידע שהכוח שלו זה בשורשים החזקים האלה שספג בסמטאות השכונה הכאילו ענייה שלנו.

כל כך אהבתי לשוחח עם רמי, לא יודע למה אבל תמיד היה לו משהו עצוב בעיניים, כאילו הוא ממהר לעשות דברים, מדבר מהר אבל שקול על החלומות האלה, ואני מנסה להבין מאיפה הדרייב הזה!!! מאיפה הבעירה הפנימית הזו שמתדלקת אותו, והוא מביט בי, ואולי לא, אתה יודע רפי, אולי אני עושה את כל זה הכי שאבא לי יהיה הכי גאה בי!

ופתאום אני מבין הכל! מבין מאיפה העוצמות האלה, זה ההורים האלה שנתנו הכל ולא ביקשו מאום כתמורה, זה השכונה הזו שגרמה לך להראות לכל מי שרק פקפק בך שאתה יכול לא פחות מהם, ואני כל כך ראיתי את רמי מגיע למקומות שרק חלמנו עליהם, מן איש ענק שראה רחוק רחוק, אבל ליושב במרומים היו תוכניות אחרות, רמי חלה, משהו מהיר, אכזרי, משהו שלא נתן אפילו אפשרות להילחם, כאילו החליטו שזהו, אנחנו רוצים אותך מיד למעלה!!!!! גבר צעיר ומבטיח נעלם ככה סתם, בלי שום יכולת הכלה.

וכן כך השמיים נפלו! שכונה שלמה עמדה מלכת, אצלנו הבינו שנלקח לנו הטוב ביותר, זה שהיה לגאוות השכונה, ויש שמוכנים להישבע שבימים בהירים אפשר לראות את רוחו של רמי מסתובבת סביב מגרש כדורגל המיתולוגי, מביט בעצב בחורבות שנותרו, עובר בסמטאות השכונה ועיניו שומרות עלינו! יהי זכרו ברוך".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"