רוז אבולעפיה מגבעת אולגה – אישה חד פעמית!

" רוז האישה שבחרה באהבה: "אני חושב שהמפגש הממשי הראשון שלי עם רוז היה לא עם רוז עצמה אלא עם הבית הקטן ברחוב העיר העתיקה, נכנסתי אל הבית ההוא שלה ונישמתי נעתקה ממני.

תראו זה לא שפתחתי את הדלת ומצאתי עצמי מול בית מלא עושר פיזי, ממש לא, הדבר הראשון שחשת זה את האנרגיות שהתפצפצו לך מכל עבר, ואז אתה מביט על הבית הזה שאף פעם לא ראיתי כמותו, לי היה נדמה שמישהו צייר את הבית, הכל היה כל כך אלגנטי ומיוחד.

ציורים קטנים יפיפיים היו מונחים באצילות על השידות הקטנות והמעוטרות, מיני כלי כסף קטנים ומיוחדים כל כך נהדרים ומוזרים נצנצו מהפינות השונות, צנצנות בשלל צבעים מלאים בעוגיות קטנות ומזמינות, ואני חושב שדרך הבית הקטן גדול הזה הבנתי לאיזה קסם של אדם אני נחשף.

"רוז אבולעפיה" נולדה וגדלה בטוניס, בגיל צעיר מאוד היא מכירה את אליל נעוריה והם נישאים, היא מביאה ביחד עם האיש שלה שלושה בנים והכל נראה הכי בנלי שאפשר, אבל ליושב במרומים היו תוכניות אחרות לזוג הצעיר, בעלה החזק כל כך לוקה בליבו והיא נותרת באחת אלמנה המטופלת בשלושה ילדים קטנים.

וכאן בעצם מתחיל העולם להבין מאיזה חומר עשויה רוז", היא מנגבת את הדמעות, עושה חישוב מסלול מחדש ומקבלת באותו יום שתי החלטות גורליות, האחת, היא לא תעשה לעצמה זוגיות נוספת, והחלטה נוספת וציונית כל כך היא לעלות לארץ ישראל כל זאת בניגוד ללחצים לא פשוטים שהופעלו עליה להגר לצרפת העשירה

רוז מגיעה לגבעת אולגה (איזה מתנה קיבלה השכונה) מקבלת את הבית הקטן ברחוב העיר העתיקה מפשילה שרוולים ומתחילה לעבוד בכל עבודה שרק יכולה להכניס לה מעט כסף לפרנסת משפחתה הקטנה, ועכשיו תחשבו על אישה צעירה ולה שלושה ילדים קטנים בתקופה של צנע נורא והיא רק בכוחה שלה צריכה להחזיק את הבית שלא יקרוס תחת משקל יכולתה

רוז היצירתית והמוכשרת מנסה למצוא משהו שישלב בין הצורך החשוב בפרנסה לבין הדבר הזה שבוער בתוכה לעשות דברים שגובלים באומנות, רוז פותחת חנות קטנה ומטריפה לצמר ולסריגה, כמה לא מפתיע, החנות הקטנה הזו הופכת כמעט מיד למרכז חברתי חשוב, בימים של קושי אמיתי לרכוש סוודרים מצליחה רוז ללמד את נשות השכונה את המקצוע החשוב הזה

רוז באישיות הפשוטה שלה, בצניעות הטבועה בה חודרת עמוק לתוך ליבן של הנשים קשות היום, בסבלנות אין קץ מצליחה לפרוץ חסמים של חוסר אמון בסיסי והופכת אפילו שלא ברצונה לגורו שכונתי, היא מייעצת גם בעניינים אישיים, מדריכה נשים צעירות בחיים המצפים להם, לא לחינם מתגעגעים בשכונה לתקופה שרוז סרגה לנשות השכונה את השכפ"ץ הזה שהוביל אותן לחיים

תמיד ידעתי שיש ברוז את התסכול הזה שהיא לא הצליחה להגשים את עצמה עד הסוף, האישה היוצרת והאומנות שבתוכה רוצה לצאת החוצה ולכבות את הבעירה הזו, ורוז מוצאת בסדנת התיאטרון השכונתי איזה נחמה קטנה לחלומות שלה, רוז מצטרפת לסדנת התיאטרון והופכת כמעט מיד לכוכבת הבלתי מעורערת של הסדנא.

ועכשיו תחשבו שאת כל זאת היא עושה שהיא כבר בגיל שמונים, ואני לא יכול שלא לחשוב על המפגשים המעטים האלה שהיו לנו ביחד, אני תמיד הייתי תופס עם רוז איזה פינה נסתרת, מקשיב לפניני החוכמה הייחודיים שלה, שותה את דבריה עד תום, רק שם הבנתי שרוז ניחנת בידיעת הנסתר.

לא משהו שהיא ידעה בעצמה, מן יכולת טבעית כזו שנאמרה בין המילים החכמות שלה, ואני הייתי מביט בה שהיא עטופה בצעיף צבעוני שמגן עליה מהרוח הקרה, והיא הייתה קורנת כולה, ואם היית מביט עליה טוב טוב היית יכול לראות נצנוצים של קדושת תנא סובב אותה.

את רוז השארתי לסוף, ממש כמו שהיינו ילדים והיינו משאירים את הסוכריה הכי טובה לאחר כך, רוז היא בדיוק כזו, אחת ששמרת עליה כל כך שלא תגמר, שלא תעלם לנו מחיינו, ואכן הקדוש ברוך הוא ידע לתגמל את הפלא האולגאי הזה בשנים רבות והיא הולכת לעולמה שהיא ממש נושקת את גיל המאה.

רוז היפה והאהובה עוברת לעולם טוב יותר, ככה אומרים היודעים, ואני כל כך משוכנע שהיא רוז יושבת הכי צמוד לכיסא הבורא והוא ככה מלטף את ראשה הכסוף, מנגב לה דמעה אחת סוררת.

רוז אבולעפיה! אישה חד פעמית! יהי זכרה ברוך.

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"