רותי חלפון היפה מגבעת אולגה – הלכה והותירה שכונה עצובה, ופחות יפה
יום ב' בצהרים, הפלאפון מצלצל, על הצג מיכאל החשמלאי, מסביבי מספר לקוחות חסרות סבלנות, אני עונה במהירות, פולט, אני אחזור אליך, רק בשעה תשע בלילה אני מבין שעדין לא עשיתי טלפון חזרה, טלפון מהיר, מיכאל עונה כאילו חיכה לפלאפון הזה, ואולי בגלל הקול הזה שנשמע מהעבר השני אני יורה!!
יש מצב שאתה מגיע אלי? חמש דקות חולפות והוא מיכאל מתייצב אצלי בבית, אנו ישובים במטבח החמים, בחוץ חתולים מתכוננים לשינת הלילה הקפואה, אמבולנס עצבני במיוחד משמיע קול סירנה שמפלח את הלילה הקר במיוחד, והוא יושב מולי, אנחנו מכירים עוד מסמטאות ילדותנו.
פניו קפואות קשות, קפה אני שואל בהיסוס? והוא מהסה אותי בשלילה כמעט חסרת סבלנות, והוא יורה מיד, אני רוצה שתכתוב על רותי! תכתוב על רותי
הוא חוזר שנית וקולו נסדק, תכתוב סיפור של אמת, ואני מביט על האיש הטוב הזה שאני מכיר כל כך טוב, אני יודע שרותי והוא כבר שנים הרבה לא
ביחד!
והוא מביט עלי, מבין שאני תוהה על הבקשה החריגה הזו, וכך אני זוכר אותם, רותי היפה, כן כך קראנו לה בשכונה, היא בת ארבע עשרה, מיכאל
בן שבע עשרה, והם מקשטים ביופיים ובאהבתם את השכונה הקטנה שלנו, מיכאל כבר בקבע שרותי גם היא מתגייסת, ומיכאל עיניו נוצצות שהוא מספר לי איך הוא היה מיצר לה את המדים ממש בעצמו, כאילו הייתה היא דוגמנית חייו.
והם מתחתנים, מביאים לעולם שלוש בנות יפות במיוחד, מיכאל מקבל החלטה די אמיצה, עוזב את שירות הקבע הבטוח ופותח עסק (חשמל רכב) שהופך מיד לסיפור הצלחה לא קטן, וככה מתבוננים עליהם מסביב, רואים איך סיפור אהבה הופך לסיפור הצלחה, עשרים שנה חולפות ורותי מחליטה שהיא רוצה לבד!
מן דבר כזה שמכה במשפחה כמו מכת ברק בלתי אפשרית, ומיכאל כמו מיכאל נלחם על אהבת חייו עד כלות, שנה חולפת והוא מבין שאין מנוס, ושהם יוצאים מהרבנות, שם על מדרגות העצב הוא אוחז בידה, מסתכל עמוק לתוך עיניה היפות כל כך," לא משנה מה הוא אומר לה, כל עוד אני חי, לא יחסר לך דבר בחיים". והיא מביטה בו, בזה שהיה לה לאהבת נעוריה, דמעה אחת זולגת על לחייה הנרגשת ממילא.
והשנים חולפות, וכאילו מישהו למעלה החליט להעניש את רותי היפה על ניפוץ האגדה האולגאית, מחלות רודפות אותה, וכן גם המחלה הארורה, והוא מיכאל מלווה אותה כמו צל מגן, נוסע איתה לטיפולים הקשים, אוחז את ידה המבוהלת, ושהיא מאושפזת הוא ישן ממש ליד מיטתה, לוחש לה ללא הרף, רותי אהובתי!
אני כאן נסיכה, ממש ליד! לא הולך לשום מקום, והיא מחייכת חיוך קטן קטן, יודעת זה שהיה לה לאהבת חייה יהיה לה למשען עולם, ובימים של כאב בלתי נתפס הוא מלטף את שערה היפה, מנגב דמעה אחת עצובה במיוחד, אנחנו ננצח הוא אומר בנחרצות, ואכן הנס קורה, רותי מנצחת את המחלה כנגד כל התחזיות, וככה הוא רואה את הנערה שהייתה לו לפס חייו מחלימה, מסביב אופטימיות מנצחת.
ולחיים כמו החיים יש דינמיקה משלהם, הם החיים לא מכירים כל כך אגדות שהסוף שלהם טוב, יום שישי בנאלי לחלוטין, והיא רותי היפה הולכת לעולמה ממש במיטתה, ככה בשקט, כאילו לא רצתה להפריע מידי, מותירה משפחה מרוסקת ובעל אחד שרואה איך השמיים נופלים עליו על באמת רותי היפה הלכה ואיתה לקחה את החלומות על אהבת נצח
מיכאל ורותי היו האלה שמהם מייצרים חלומות על פיות ושמיים כחולים, רותי היפה והתמה, הלכה לעולם אחר, ואנו בשכונה עדין רואים אותם, את מיכאל ורותי, מחזיקים ידיים, חולפים בסימטאות הקטנות האלה של השכונה, מגניבים נשיקה של אהבה, מחייכים במבוכה, מביטים על האופק המרוחק, יודעים שאהבה כמו שלהם הייתה לאגדת עולם
רותי היפה הלכה לעולמה והותירה שכונה כל כך עצובה, וממש פחות יפה! יהי זכרה ברוך
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"