סרג'יו מנטין הבלם החסון של הפועל גבעת אולגה
יום חמישי בשבוע, ועוד יום של סגר חלף עבר לו, ושוב הטלוויזיה הארורה משדרת שוב ושוב אותן סדרות שראינו כבר אלף פעם, ושוב הזמר במסכה, הזמר עם הקוסקוס!!! ואני מרגיש איך הדבר הזה סוגר עלי מכל עבר, מאיים לחנוק אותי על באמת, ואני מכין לעצמי קפה מהיר, ומתחיל ללכת לכיוון המסילה בואך יער חדרה, מגיע לבית האריזה הישן וחותך לכיוון הפרדסים.
פתאום אני מתחיל לנשום, לנשום אויר מוכר, ואני נזכר בחורפים של פעם (משום מה החורפים של פעם נראו יותר רומנטיים משהו) ואנחנו מגיעים כמעט בקביעות לאזור פסי הרכבת, כולו מלא שלוליות ענקיות, ואנחנו ילדים יצירתיים, בונים רפסודות מקרשים בשלוליות הענקיות המדומות לנו כנהרות שוצפים, ואנו קופצים לנהר הפלא שאנו חצי ערומים צורחים מאושר לא יתואר.
לעת צהרים מאוחרות שהרעב מציק לנו, אנחנו נכנסים לפרדס הסמוך, קוטפים תפוזים וקלמנטינות ומיץ התפוזים המתוק מדבש ממלא אותנו באנרגיות חדשות ניתז לנו על הפנים והבגדים ולנו זה ממש לא אכפת, וביימי הקיץ החמים היינו מגיעים שוב, והפעם אנחנו מגיעים לקטיף היומי של סברס, לקטוף סברס זה דבר שדורש מיומנות מיוחדת, לוקחים חתיכת עץ ארוך קושרים בקצה שלו פחית שימורים וכך חותכים את הסברס הנופל מעצמו לתוך הפחית, ואנחנו מלאי קוצים מתענגים על הפרי העסיסי.
,
כך או כך אני מסתכל על מגרש הכדורגל האלמותי שלנו, כולו אכול חלודה, מלא חולדות ותנים שהפכו את המגרש האהוב שלנו לעוד מקום שומם ועלוב, ואני דווקא כעת נזכר בבלם המיתולוגי של הקבוצה, "סרגו", האיש הגדול הזה ששיחק בתפקיד הבלם, ואת סרגו באמת הערצנו. הוא סימל בעיננו את כל החוזק של השכונה, הוא היה מין קיר לבנים בלתי עביר, אחד כזה שעצם הנוכחות שלו הייתה מעבירה חלחלה בקרב החלוצים הצנומים.
סרגו היה מין שחקן נשמה כזה שכולו נשמה אחת גדולה, מין אחד כזה שהיה מחויב לקבוצה עד הסוף, שחקן טוטאלי, שראה במשחק את חזות הכל, ואנחנו האוהדים בכלל והילדים בפרט היינו מעריצים אותו, יודעים שסרגו הוא הגבול האחרון, סרגו הוא דוגמא עילאית לאולגאי טיפוסי, קשוח, חזק, ועם לב ענק ענק.
ואנחנו הכי זוכרים, סרגו היקר, שמור על עצמך במיוחד בימים אלה, שהקדוש ברוך הוא יאריך ימיך, הפועל אולגה לנצח! וברשותכם אני רוצה לומר תודה לחני קורקוס חברי היקר, ששולח לי השד יודע מאיפה את התמונות המיתולוגיות האלה, וגם מוסיף לי ביוגרפיה כזו או אחרת,, תודה אח יקר".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"