שלמה גבאי מגבעת אולגה – שרת בית הספר שהיה מנטור לחיים

סיפור יפה על איש אחד טוב, יום שישי של חנוכה, איזה כיף של חג! לא יודע למה החג הזה מזכיר לי הכי את ילדותי, אולי זה הסיפור המופלא הזה על המכבים, אלה שהוכיחו כמה עוצמה יכולה להיות לאדם שיש בתוכו אמונה כזו מיוחדת, ואולי זה הטקסים האלה של הדלקת הנרות, היה משהו בחג הזה שהוציא מאתנו הילדים את היצירתיות הגבוהה ביותר.

מכל בית הייתה זוהרת חנוכייה בשלל צבעים ופיוטי זמירות החג היו עוטפים את השכונה הקטנה שלנו במן זוהר קדושה של מתתיהו החשמונאי, ואני באחת חוזר אחורה בזמן, חוזר אל ילדותנו אל אלה שליווי אותנו בימים של צנע וחוסר, ואני דווקא רוצה לדבר אל אלה שהעשייה שלהם היתה מאחורי הקלעים, אלה שעשו לנו את החיים קלים ואנו בכלל לא ידענו, ועכשיו תחשבו על "שלמה גבאי" כן השרת המיתולוגי של בית הספר אור לטף".

תנסו להיזכר האם איי פעם מישהו מאיתנו עצר רגע לומר לגבאי השרת, תודה, תודה על השירות הזה שהביא אותנו הילדים להצליח ללמוד במקום ראוי, וגבאי היה כל כל אחר, האיש המיוחד הזה ראה בבית הספר את הבית השני שלו ואולי אפילו הראשון, צריך להבין.

גבאי המופלא עבד כשרת במשך 45 שנה, בימים של חוסר תקציב הוא עשה יש מאין שהוא דואג שהכיתות המתפוררות האלה יחזיקו מעמד, שהחצר ומתקני בית הספר יהיו ראויים ללימודי תלמיד, וגבאי כמו גיבור מהאגדות מגיע יום יום, חורף או קיץ שהוא מאלתר ומתקן, ומחזיק את בית הספר שמיש.

היו שאמרו שגבאי היה דיי קשוח, כן כזה שלא ויתר לנו התלמידים, כזה שדרש מאיתנו לשמור על רכוש בית הספר כאילו היה שלנו, ואנו ילדים בכלל לא פשוטים עשינו לאיש היקר הזה את עבודתו לקשה במיוחד.

וונדליזם והרס של סתם היו מוציאים את גבאי מדעתו, הוא אף פעם לא הצליח להבין למה היה כל כך דחוף לנו לשבור דברים, למה לא השכלנו להבין שהרס שלנו גורם לבית הספר להראות כל כך רע, פעם שאלתי אותו, את גבאי, עזוב גבאי, עד מתי תלחם בטחנות רוח? והוא מביט בי במן מבט של לא מבין, מה זאת אומרת עד מתי? עד הסוף רפי! עד טיפת נשמתי האחרונה".

ואז הבנתי! הבנתי שגבאי הוא הפדגוג האמיתי בבית הספר, גבאי הוא זה שראה את החשיבות של יכולת הלימוד כערך עליון, כולנו היינו ילדיו של גבאי, כולם היו בניו ובנותיו, והוא הגבאי הזה משך אותנו לעבר העתיד ואנו בכלל לא ידענו.

ואולי זה הזמן איש יקר! לעצור! לומר לך תודה ענקית! תודה על שאפשרת לנו ללמוד במקום ראוי, תודה שדאגת שהייה לנו נעים בכיתה, שהכיתות האלה יהיו הנתיב הזה שיוביל אותנו לעתיד אחר.

ואתה גבאי היקר, אתה המנטור שלנו, זה שלקח בית ספר עתיק יומין והפך אותו למוסד חינוכי ראוי, ועכשיו שאתה הלכת לאן שהולכים צדיקי עולם, אנו רוצים שתדע! אנחנו לא שכחנו! אנחנו זוכרים! תהי נשמתו הטהורה כל כך צרורה בצרור החיים".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"