"סיפור בשלישי" / רפי אוליאל

בהתחלה היא ראתה אותו בגן הציבורי הוא ישב על אותו ספסל מפזר חתיכות לחם קטנות למיני כנף שהצטופפו סביבו כאילו חיכו למנת היום מהקשיש הטוב. והיא ישבה ממש ליד מביטה בו, חוכחת בדעתה האם כדאי לגשת לשוחח איתו

היה בו בקשיש הזה משהו שריתק אותה מן שקט שאפף אותו, אולי שלווה של יודעים את החיים או אלה, שכבר מבינים שאחרי הכל החיים ימשיכו את דרכם בלעדיך והיא כבר ידעה שהוא הקשיש אלמן זו השנה הרביעית וכן גם היא הבדידות הזו של הבית הקר זה שידע ימים אחרים של רעש נכדים צורחים ושל צחוק טהור נטול כל דאגות חיים

משהו בה רצה להצטרף אליו, להיות יחד בזמן הזה שנותר להם לחיות שעודם צלולים ברוחם ובנפשם, וכך ביום שאחרי אזרה עוז! לבשה את השמלה הזו ששמרה לאירועים באמת חשובים במיוחד, והוא מרכין ראש כמעט לא חש בנוכחות שלה, והוא מרים את ראשו הכסוף, הבזק האור מסנוור את עיניו העייפות ממילא, אט אט הוא רואה את דמותה התמירה אך הכפופה מעט, בקולו הצרוד והחלש, הכל בסדר הוא שואל תוהה?

והיא נאלמת בשתיקתה, מנסה לומר את הדברים האלה שהתכוננה אליהם ימים הרבה, פותחת את פייה והמילים ממאנות לצאת אל האור, מסביב עצי צפצפה מצילים עליהם את צילו הנעים.

יונים עזי נפש יושבים בחוצפה על ירכו של הזקן הטוב, אוכלים מיני גרגירים, נוהמים בהנאה בלתי מוסתרת מהסעודה היומית שכה הורגלו אליה, והוא הקשיש מנער מעליו את היונים הנבוכות וגם את פרורי הלחם שנדבקו לבגדיו הדהויים, ניצב ממש מולה, מניח יד עדינה למראה על כתפה השחוחה, בדאגה של אמת שואל

האם הוא יכול לעזור, והיא מקבלת את האומץ הזה שאפיין אותה כל חייה, מביטה ממש לתוך עיניו האפורות כחולות, היתי רוצה שנהיה ידידים! הייתי מבקשת להיות חברת חיים שלך!

הוא מביט בה נרגש ואולי גם מופתע, מתיישב על הספסל המוכר מרים אליה ראש וממלמל אולי אליה אולי לעצמו, לא יודע מה לומר, אולי נתחיל בכך שנכיר זה את זה, והוא אוחז במפתיע את ידה הקטנה, מושיב אותה לצידו וכך הם יושבים שעות מתרגמים את חייהם לאחור, מספרים זה לזה את ההיסטוריה של חייהם ללא מסננים ללא מעצורים כאילו חיכו לנס הזה שהתרחש ממש כאן בגן הציבורי העירוני.

רוח ערב קרירה הסבירה להם שעת לקום והם אוחזים זה את זה כאילו נחרדים לחשוב ששוב יישארו לבד, ריח הים והשחפים הדואים מעל מלווים אותם לבית אחד שיהיה להם לבית של שנים שנותרו"

• רפי אוליאל