עצרת יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ד בסימן "ראו, היו קהילות ואינן עוד, הקהילה היהודית ושברה"

העצרת המרכזית לציון יום השואה והגבורה נערכה בסימן "ראו, היו קהילות ואינן עוד, הקהילה היהודית ושברה"

אלפי תושבות ותושבי העיר השתתפו בעצרת המרכזית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ד בסימן "ראו, היו קהילות ואינן עוד, הקהילה היהודית ושברה ובמהלך הטקס, שש שורדות ושורדי שואה חדרתים הדליקו את ששת נרות הזיכרון לזכר ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה, ואלו הם: מיכאל ברקן, טובה פייט, בלה ליסין, פנינה שווילי, גנייה אברהם, ומלכה שקד

• מיכאל ברקן

נולד בשנת 1940 בעיר הלסינבורג שבשוודיה. מיכאל נולד באמצע המלחמה ומתאר את מסע ההימלטות שלו ושל הוריו מהנאצים. לאחר ליל הבדולח הוריו ברחו מגרמניה מחשש לחייהם. את המסע הם עשו תוך נסיעה ברכבות, בתחילה נסעו לדנמרק ומשם לשוודיה. שם נולד מיכאל. הם נסעו עד התחנה הצפונית ביותר בפינלנד, המשיכו לאודסה ומשם לאינסטנבול דרך ורנה. בשנת 1941 עלו על רכבת שעברה דרך סוריה ולבנון ולבסוף הגיעו לראש הניקרה.  מיכאל מספר שכל מסלול הבריחה מאירופה כשברקע המלחמה היה באישור. כשהגיעו לארץ יוספטל שעוד היה בסוכנות יצר איתם קשר והם נקראו לגרעין ברעננה שייסד את קיבוץ גלעד. מיכאל הכיר בקיבוץ את רות שלימים נישאה לו, הם עברו לגור קרוב לים בכפר גלים, משם עברו לבנימינה ובשנת 2011 הגיעו לחדרה. מיכאל עבד כמורה למסגרות מיכנית. למיכאל ואשתו שלושה ילדים ונכד אחד.

• טובה פייט

נולדה בשנת 1934 במניאביץ' שבאוקראינה. כשהייתה בת שש פרצה המלחמה. אביה נפטר לפני המלחמה כך שטובה, אימה ואחותה נאלצו להסתתר מהנאצים. פולני שהכיר אותם, מספרת טובה, הסתיר אותם בחצר ביתו לתקופה קצרה אבל בגלל החשש שגם אותו יתפסו, הוא ביקש מהם לעזוב. הם צעדו לאורך מסילת הברזל אל הלא נודע בפחד גדול שיגלו אותם הנאצים ואפילו ירצחו אותם. אך זו היתה הברירה היחידה.

לאחר מספר ימי צעידה ראה אותם גוי, שהיה בוחן פסי רכבת במקצועו, הוא אסף אותם לביתו למספר ימים, נתן להם בגדים חמים ומעט מזון והוביל אותם ליערות שם הסיכוי להינצל גדול יותר. את מעט המזון הצליחו להשיג מהכפרים בהם נתקלו בדרכם. טובה, אימה ואחותה חברו לפרטיזנים ונשארו ביערות לאורך רוב ימי המלחמה, עייפות רעבות ותשושות. בשנת 1944 כשהבינו שהמלחמה הסתיימה עברו לרובנו שבאוקראינה. המאמצים לעלות לארץ ישראל עלו בתוהו מאחר והגבול היה סגור. טובה למדה בבית ספר לאחיות והפכה לאחות במקצועה ורק בשנת 1959 הצליחו להגשים את החלום ולעלות לארץ ישראל. הם הגיעו לקיבוץ חולדה, שם הכירה את יצחק שלימים הפך לבעלה. הם עברו לפתח תקווה ונולדו להם שתי בנות, אחת מהן נפטרה, השנייה עברה לגור בבית אליעזר. לפני 9 שנים נפטר גם יצחק בעלה והיא החליטה לעבור לחדרה להיות קרובה לבת ולמשפחתה.  לטובה בת אחת וארבעה נכדים.

• בלה ליסין

נולדה ברוסיה בשנת .1939 אימה וסבתא נפטרו ממחלת השחמת  ואביה גוייס לצבא. כשהיתה בת שנתיים בלבד נכנסה בלה יחד עם אחיה שהיה בן שש לבית יתומים באורנבורג. התנאים שם היו קשים, הם נאלצו לסבול את הקור הנורא וללא מזון. מחלות שפרצו בבית היתומים נותרו ללא מענה בגלל חוסר בתרופות. עד היום מתארת בלה שהיא סובלת מתופעות לוואי מאותה תקופה. עם זאת היא מספרת על היחס החם שהעניק הצוות בבית היתומים לילדים ששהו שם. בשנת 1947 אביה נהרג במלחמה. דודתה מצד אימה החליטה לקחה אותה ואת אחיה תחת חסותה והם עברו לגור בקווקז. בגיל 16 החליטה לעזוב וזמן לא רב אחר כך החלה את לימודיה האקדמיים ואף הוציאה שני תארים. לימים הכירה את ניקולאי ובשנת 1959 הם נישאו. הם היו כל אותה תקופה ברוסיה ובמרוצת הזמן נולד להם בן. בשנת 1997 בלה ובעלה עלו ארצה יחד עם בנה, כלתה ונכדתה. הם הגיעו לחדרה וכאן היא עוסקת עד היום בעיקר בפעילות התנדבותית ועזרה לקהילה. לבלה בן אחד, נכדה אחת ושני נינים.

• פנינה שווילי

נולדה בשנת 1943 בגפסא שבתוניס. פנינה נולדה באמצע המלחמה כאשר באותו זמן גידרו את העיירה, לקחו לכולם את כל רכושם כך שפנינה ומשפחתה נשארו בחוסר כל. במשך כארבעה חודשים הרעב היה גדול ולעיתים נאלצו להסתפק בפרוסת לחם רטובה במי סוכר. על ההזדמנות לעלות לארץ ישראל הם לא ויתרו, הם עברו לצרפת שם חיכו שנתיים ובשנת 1949 הצליחו לעלות באונייה לארץ ישראל. אביה נשאר בצרפת ורק לאחר כשלוש שנים הצליח אף הוא לעלות לארץ. הם הגיעו לבית עולים בפרדס חנה, פנינה למדה ועבדה כפקידה בבנק.  מתוך 13 אחים נשארנו שישה מספרת פנינה ובכאב מתארת שאחותה הקטנה נחטפה בגיל 10 חודשים ועד היום לא נמצאו עקבותיה. לימים הכירה פנינה את חיים זיכרו לברכה ובשנת 1963 נישאה לו להם נולדו 5 ילדים. בשנת 1994 החליטה לעבור לחדרה וגם כאן עבדה בבנק. לפנינה 5 ילדים, 16 נכדים ו-16 נינים.

• גניה אברהם

לבית משפחת שטיבל, נולדה בשנת 1938 בלובלין שבפולין. עם פרוץ המלחמה גניה ומשפחתה ניסו לברוח ואף המתינו כשבועיים לרכבות אך ללא הצלחה. הנאצים תפסו אותם והגלו אותם לסיביר. הקור היה בלתי נסבל ולעיתים נאלצו ללכת על ארבע בשלג. את מעט האוכל יכלו לקבל באמצעות כרטיסיות לחם שקיבלו, אבל גם את זה גנבו להם כך שנאלצו להתמודד עם רעב וקור נוראיים.  גניה הייתה שם עם אביה, אימה ושבעת אחיה אבל הם נשלחו לעבוד במנסרה ואיסוף שרף מעצים. אימה הייתה זו שבישלה לכל המשפחות שהיו איתם ואחיה שהיה גדול ממנה בשנתיים בלבד שמר עליה. גניה ומשפחתה חיו בסיביר מעל ארבע שנים ובשנת 1943 הצליחו להגיע לבוכרה שבאוזבקיסטאן שם גרו באורווה שעברה הסבה לבית ללא מיטות ועם מעט אוכל, ברובו סלק ומים. הם שהו שם כשבע שנים ואז החלו את המסע לארץ ישראל, בתחילה חזרו לפולין ובשנת 1949 עלו לארץ לבית עולים ליד עתלית ומשם לגבעת אולגה. גניה אהבה לרקוד ריקודי עם, התאהבה בחיים המדריך ולימים נישאה לו. היא עבדה בפנימייה לילדים חסרי בית כאחראית משמרת לילה. לפנינה ארבעה ילדים, 15 נכדים ו-9 נינים.

• מלכה שקד

נולדה בשנת 1942 בעיר טריפולי שבלוב. בגלל השתלטות הגרמנים על העיר נאלצה משפחתה להתגורר במחסן קטן בתוך מטע דקלים במדבר יחד עם משפחתו של דודה. במהלך היום אביה, שהמשיך לעבוד בעיר, היה מרכיב אותה על אופניים מאחר והמרחק היה גדול. מלכה הייתה שוהה במנזר בטריפולי במשך שעות היום ובערב אביה החזיר אותה למסתור. הוא אמנם המשיך לעבוד בעיר, אך כל מה שהצליח להשיג היה מעט מזון על מנת שיוכלו לשרוד. אימה הייתה צועדת למרחק גדול בכדי לשאוב מים מהבאר למשפחתה. באחד הימים, מספרת מלכה, אימה הלכה כהרגלה לבאר אך בדרכה חזרה נתקלה בשני גרמנים ששפכו עליה את המים ואסרו עליה לדאוג למשפחתה. הם נשארו כשנה במחסן, מלכה עם אחיה והוריה יחד עם דוד שלה אישתו וילדיהם. רק כשהגיעו האנגלים יכלו לחזור לטריפולי ובשנת 1949 עלו לארץ. מלכה ומשפחתה הגיעו בספינת מעפילים היישר לחדרה. בנעוריה עבדה מלכה בחנות ספרים ולעיתים כסייעת בגני ילדים. כשהיתה בת 18 הכירה את אריה ובגיל 20 התחתנו. בתחילה גרו בברנדיס ומשם עברו לגבעת אולגה. למלכה ובעלה שלושה ילדים, 9 נכדים ו-9 נינים.

ראש העיר ניר בן חיים נשא דברים ואמר : "תושבות ותושבים יקרים, את יום הזיכרון לשואה ולגבורה אנו מציינים בסימן הקהילה היהודית ושברה לזכר אותם חיים שוקקים של אלפי קהילות יהודיות. מורשת הקהילה היהודית היא מאוצרות התרבות היקרים שהעניקה לנו ההיסטוריה היהודית וסיפור חורבן הקהילה הוא מן הבורות מהעמודים שפערה השואה בעם היהודי."

"אדם חי כל עוד זוכרים אותו. זו חובתנו. עלינו לזכור את רעש הצחוק המתגלגל העולה מגני הילדים, קול התפילה היוצא מבתי הכנסת וצלילי התיאטראות – כל המשפחות שלא נשאר מהן כלום, אך הן ממשיכות להתקיים בלב היהודי ההומה, זיכרון לימי החורבן, שעליהם קמה הארץ הזו לנו."

"לפני מספר שנים באחד הביקורים שלי במחנות ההשמדה יחד עם תלמידי בית הספר הרב תחומי, עמדתי על כר דשא רטוב מטל, ירוק בוהק, ומלא חיים ושאלתי את עצמי: איך יכול להיות שבמקום בו דם יהודי ספוג צומח דשא ופורחים פרחים?

"מהחורבן הגדול ביותר שידע העם היהודי בתפוצות, קם עם ובנה לו מדינה ובית על אדמה שהובטחה לנו לפני 3000 שנה, שחיו בה אבותינו ואימותינו, שנכתבו בה שירים ותרבות יהודית, עוד בטרם קמה."אֵין מְדִינָה נִתֶּנֶת לְעַם עַל מַגַּשׁ שֶׁל כֶּסֶף" אמר חיים ויצמן והוסיף – "וְאֻמָּה תַעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת… –לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס." וזה נס.

"כמו הדשא שצמח באושוויץ – בירקנאו, כמו שמש שעולה יום אחר יום גם אחרי אסונות גדולים ובלתי נתפסים, כך גם המדינה שלנו. גם היום, אחרי השבעה באוקטובר, אותה שבת קשה בה נילקחו אמהות, אבות וילדים מבתיהם על אדמתנו – לא אבדה תקוותנו ולעולם לא תאבד."

"מול האימה של השבת בשמחת תורה, אני מביט בשורדות ושורדי השואה בתקווה. האומץ, היכולת לקום כעוף החול ולהקים פה מדינה, קהילה ומשפחה – היא הניצחון. המשפחות שגידלתם ויצרתם, הם ההוכחה שאנחנו עם בר קיימא לנצח נצחים. בכל דור ודור יש מי שעומד עלינו לכלותינו. מול האנטישמיות שעולה בעולם שמעודדת שנאה, אלימות והשמדת יהודים, על עצם היותם יהודים עומדים אנחנו, בארצנו, ארץ ציון ומוכחים פעם אחר פעם שעם ישראל חי וקיים!"

"זו צוואתם של הקהילות שאינן עוד, וזו היא חובתנו. להמשיך ולהיאחז בתקווה, לחנך את ילדינו לעשות טוב ולרדוף אחרי הטוב, לסור מרע, ולבסס חברה אזרחית ערכית שממנה תצמח הטובה. העם היהודי, לאורך כל שנות קיומו החזיק בשני יסודות איתנים לאורם אנו הולכים:

חזון וגאולה. חזון של אומה חפצת חיים שידעה קושי, פרעות, פוגרומים, אך פניה נשואות לעבר עתיד טוב לבניה ובנותיה, ששומרת ומגנה על אזרחיה ונלחמת למענם. שערך פדיון השבויים הוא עליון עבורה, יש לנו לפדות עוד 132 חטופים שנמצאים בּשבי האויב. החזרתם – זוהי תקומה וגאולה.

אין לנו ארץ אחרת. אין לנו עם אחר. יחד – נמשיך לבנות ולהיבנות." סיים בן חיים