חַג הָרִקּוּדִים / הרב בן ציון ( בנצי ) נורדמן

בטור הקודם עסקתי ב'חולשה' אנושית שלי… הפעם אעסוק בעוד אחת נוספת, והיא בעניין הריקוד, בעדינות אני אומר כי זה לא הצד החזק שלי.

כעת, לקראת חג "שמחת תורה", אנו מוצאים עניין מיוחד בריקודים לכבוד התורה, בחז"ל  מובא העניין המיוחד דווקא להתאמץ לרקוד ולזמר לכבוד התורה ואפילו זקנים ומכובדים מפזזים בו לכבודה של תורה, (משנ"ב תרס"ט יא), "ואל יאמר האדם אין זה כבודי לרקוד לפני אחד העם כאחד האנשים, וכן העידו על האר"י הקדוש, ועל הגר"א שהיה מרקד בכל כוחו לפני התורה".

הזוכה לעסוק  בתורה במשך כל השנה, בהגיע יום שמחת תורה ודאי מתמלא בשמחה  על הזכות  לעסוק בתורת השם ולסיים שוב את המחזור השנתי של קריאת התורה. התורה משמחת לב ומרנינה את הנפש, וביום זה השמחה פורצת החוצה ללא גבולות.

אך כאן נשאלת השאלה ההפוכה, לא מריקודו של האר"י הקדוש והגר"א, אלא דווקא ממקומו של היהודי הפשוט, אלו שלא זכו עדיין לטעום את טעמה של לימוד התורה, על מה ולמה הם ישמחו וירקדו ביום שמחת תורה?לכאורה מצדם אין זו שמחה טבעית שפורצת מהם, ו"לשמחה מה זו עושה"?

הרבה תשובות על כך, נביא מכבשנה של החסידות את תשובתו של יהודי פשוט ועם הארץ לשאלתו של רבי ר' נפתלי מרופשיץ שראהו, רוקד בשמחה עצומה מול ספרי התורה, שאל אותו ר' נפתלי: מה לך ולשמחה זו? כמה עסקת בתורה בשנה זו עד שאתה כה שמח בסיומה? ענה לו היהודי בתום ליבו: רבי, הלא אם ישנה שמחה אצל אחי, האם אין זו שמחה בשבילי?!

ואכן, זוהי שמחת הכלל! כלל ישראל כולו מתאחד ביום זה בשמחת גמרה של תורה, ושמחת ההתחלה מחדש, מיד באותו יום. כלל חלקיו של עם ישראל מתחברים ביום זה בריקודי שמחה ואושר על הזכות שנפלה בחלקו – כעם אחד – ללמוד שוב ושוב את תורת השם שניתנה לו מסיני. ולכן גם מי שעדיין לא זכה בעצמו להיות שקוע בלימוד התורה, מתחבר עם הכלל כולו במעגל אחד ענק של שמחה.

זוהי השמחה המיוחדת של שמחת תורה בה שמחים כולם כאיש אחד בלב אחד על היותם מחוברים לאותו עם, לאותה תורה ולאותה ארץ שעם ישראל קיבל במורשה. זה ביטוי בהכרה באמת כי הקב"ה, ישראל והתורה – חד הם.