גיבורי ה – 7 לאוקטובר: והפעם, נועם לוי, חובש ותורן, שנע בין המוקד לבין השטח והציל חיים."
גיבורי ה – 7 לאוקטובר נחשפים! והפעם, נועם לוי, חובש ותורן במוקד מד"א במרחב ירושלים, שנע בין המוקד לבין השטח באותה שבת דרמטית, ועשה הכל כדי להציל חיים."
בשבת התארחנו אשתי ואני אצל משפחה באלעד וקמנו ב-6:30 בבוקר כדי ללכת לבית הכנסת להקפות. שמענו יירוטים בלי הפסקה. ב – 7:45 הגיעה הודעה לכל צוותי המוקד להתייצב בתחנה. דיברתי עם קצין המבצעים שביקש שאסע לנמל התעופה בן גוריון כדי לשחרר ניידות שיתגברו את המרחב. מיד הבנתי שהפעם מדובר במשהו אחר לגמרי…
בתשע וחצי לערך חזרתי למוקד והתחלתי לענות למאות שיחות. מסכי המחשב הראו תמונה עגומה: עשרות פצועים קשה, הרוגים ברחובות, כל שיחה יותר עצובה מהשנייה. אני מתורגל במענה לשיחות חירום ויודע שכשמדובר בפיגוע, אנחנו מגיעים בשניות, מטפלים במהירות ומפנים לבית החולים, אבל כאן הרגשתי חוסר אונים.
קרבות האש התנהלו, הכוחות ניסו להגיע לפצועים, אנשים התחננו בטלפון על החיים שלהם, כתבו לנו והתקשרו ופשוט התחננו: "תנסו להציל אותנו, תעזרו לנו, מחבלים נכנסים עכשיו לבית ורוצחים אותנו. שורפים לנו את הבית…" ואנו מנסים לשלוח כוחות ולהיכנס לכל כתובת וכתובת אבל הקרבות מתנהלים ואין גישה.
כשהאנשים בחוץ רק התעוררו לסיטואציה, אצלנו כבר הייתה תמונת מצב מלאה של האירועים המשמעותיים. קיבלנו המון שיחות גם מהמסיבה מחבר'ה שהסתתרו בשיחים, ממשפחות שהיו נעולות בממ"דים כשהמחבלים זרקו פנימה רימונים. שמענו שצוותים שלנו נרצחו ונפגעו והבנו שכל אמבולנס שיוצא, יורים עליו. יורים עלינו. כולם הסכנה.
שוחחנו עם ילדים קטנים, בני 9, 10,11, שסיפרו שההורים שלהם נרצחו לנגד עיניהם. הנחינו אותם כיצד לבצע חסם עורקים וזה היה סבב שפשוט לא נגמר… לא נגמר. כל שיחה יותר קשה ומפלס החרדה וחוסר האונים רק עלה.
אחת השיחות שהשפיעו עלי הייתה שיחה עם ילדה שדיווחה שמחבלים פרצו לביתה. היא הייתה בממ"ד בבארי עם משפחתה כשמחבלים זרקו רימונים פנימה. היא סיפרה שירו בה ובאבא שלה.
ניסיתי לעזור לה לעשות חסם עורקים כדי להפסיק את הדימום אבל היא נתקה את השיחה כי נכנסו עוד מחבלים לביתה. לאחר מכן, כשהתקשרה שוב, פתחנו איתה שיחה ווידאו מהטלפון האישי שלי. ביקשתי שתהיה בשקט ושתראה לי את מצב הפציעות של אביה. בשלב הזה הבנתי שהאם ואח נוסף נרצחו. היא סבלה מפצע ירי ברגליים ולא הצליחה לזוז. היא דיווחה שאבא שלה מחרחר.
בווידאו ראיתי שכל הממ"ד מלא ברסיסים, האבא ירוי יריות רבות ברגליים, מחוסר הכרה ונושם. ביקשתי שהיא תזחל לארון ותנסה להביא בגד כדי לעשות לאביה חסם עורקים, אך היא שוב ניתקה כשמחבלים עמדו מחוץ לממ"ד. היא נעלמה לי. לא ידעתי האם היא נרצחה או נחטפה.
במשך יומיים בדקתי שוב ושוב כדי לראות האם היא נראתה בווצאפ, האם יש את חיים ממנה, ולא מצאנו כלום. לשמחתנו, כמה ימים לאחר מכן קצינת משמרת שעובדת אתנו סיפרה שבעלה נסע עם אמבולנס לדרום כדי לטפל בפצועים באותה היום, והוא דיווח שככל הנראה הוא היה זה שפינה אותה ואת אבא שלה לבית החולים.
לאחר מספר שבועות פגשנו את הילדה במחלקת שיקום בתל השומר. היא ואביה שרדו. לאבא קטעו את הרגל בגלל פצעי הירי הרבים. פתאום לראות אותה הולכת, אחרי שאמרה שהיא לא מסוגלת אפילו לזחול בגלל פציעתה, זה היה מרגש. היא גיבורה. היא נתנה לנו הרבה כוחות. גם בתוך התופת. ברגע שדיברתי עם ילדה שמתנהלת ומתפקדת בקור רוח במצב בו שני ההורים שלה ירויים ורק היא מחזיקה מעמד ומתקשרת בצורה טובה, זה נתן לי המון כוחות.
אם הילדים שלנו, ילדים בני 9, 10, 11 יכולים לעשות פעולות כאלה של גיבורים אין לי ספק שנעבור את כל התופת הזאת. יש בעם שלנו כוחות ענקיים, באמת כוחות ענקיים. זה נתן המון כוח.
אני חושב שהמוקד הוא זה שחווה את המאסה הכי קשה באותו יום. הגבורה של אנשי המוקד לנסות לנחם, לעודד ולהרגיע שעוד מעט יגמר וצה"ל יגיע להוציא אותם מתוך התופת, זאת גבורה ענקית. ראיתי תורני מוקד יוצאים החוצה ומתפרקים בבכי, ונשות מוקד שהבעלים שלהן הוקפצו בצו 8 לחזית והן מבינות טוב מאוד לקראת מה הם הולכים ומה סדר הגודל של האירועים.
הלחץ והחרדה האישית והלאומית שוברים. אבל העובדה היא שכולם התגייסו, היו מקצועיים ומרוכזים. זו הגבורה של צוות המוקד. להתנהל ולהציל חיים בתוך הכאוס שבשטח".