הכמיהה למתוק – סימפטום של זיכרונות ילדות מגבעת אולגה
אנחנו יושבים באיזה בית קפה נחשב מאוד, הוא החבר הטוב הזה שלי, כזה אחד שגדלנו מגיל גן ביחד, חלמנו חלומות גדולים ביחד, איך שנגדל נכבוש את העולם, ואני מסתכל עליו על האיש המיוחד הזה, והוא נוגס מעוגה של הביוקר, נוגס ברעבתנות די מביכה.
טוב אני ממש מכיר את התופעה הזאת אצלו, אף פעם זה ממש לא הפריע לי, האמת זה הכי הצחיק אותנו החברים, אבל הפעם הסקרנות שלי הכריע אותי ואני ככה שואל, תגיד אח יקר, מה הסיפור שלך עם עוגות ומתוק בכלל?
הוא האיש היפה הזה מרים את הראש בפליאה מסוימת על השאלה הלא צפויה, מניח את המזלג (לא ברצון רב) "וואלה אחי, זה אני חושב מהבית, אתה יודע רפול, בבית כמעט לא היו דברים מתוקים, זה משהו שנשאר לי מאז, מן כמיהה כזאת למתוק שאני לא יכול להשתלט עליה".
ואני מביט בו בהבנה מוחלטת, כן אני אומר, אצלנו שלא היה מתוק אמא שלי הייתה מורחת לנו שיכבה גדולה של "בלובנד", ועליה הייתה שמה סוכר בנדיבות וזו הייתה חתיכת עוגה של החלומות.
ועכשיו האיש המוצלח הזה, העשיר הזה סוחב איתו את ילדותו, אחד כזה שיכול להרשות לעצמו לקנות כמה קונדטורייות והוא עדין כמה למתוק הזה שעושה אותו מאושר לרגע, כן מן געגועים כאלה לימים של פעם.
ימי הקיץ הנושפים בעורפנו, האבטיחים האדומים האלה שמציצים אלינו מכל חנות ירקות (רק חבל שהדבר הזה שהיה כל כך עממי הפך למצרך כל כך יקר שכל כך הרבה ילדים אינם יכולים להנות מאבטיח פשוט) ובצידי הדרכים הצבר פורח וממנו מציצים סברסים ירוקים אלה שהיינו קונים במרכז השכונה מתוך ארגזים עמוסי פרי ועליהם ערמות של קרח, ואיש גברתן אחד מחזיק סברס אומלל אחד חותך אותו במקצועיות מדהימה ומגיש לך את הפרי הקר הקר הזה ואתה מתענג על חתיכת היסטוריה.
והימים חולפים והסברס עטוף בנייר צלופן בסופרים המפונפנים וידו של האיש הפשוט אינה משגת, שכונה אחת קטנה קטנה ולה זיכרונות של אהבה נעלמת אט אט בין הסוף של התום".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"