האיש הזקן מגבעת אולגה שעישן את עצמו לדעת

שנים אני תוהה על מושג הטוב או לחילופין מושג הרוע, ואני דווקא ביום השישי הטוב הזה מעדיף דווקא לכתוב על מהות הטוב.

תראו, טוב זה עניין יחסי, אולי גאוגרפי, ואולי בכלל תלוי במצב הסוציו אקונומי של אותו אדם בזמן נתון, ואני חושב על אלה שעליהם גדלו, האנשים האלה שאף אחד לא יכול לחשוד בהם שהם היו משופעים בכסף, או נכסים כאלה ואחרים, והם היו כל כך אנושיים, כל כך מלאים באהבת אדם, בחמלה על ההוא שלא היה לו מאום.

הרי ביננו, זו כמעט חוכמה קטנה מאוד לעשות קולות של איש טוב שאתה סופר מיליונר, החוכמה היא באמת לחפש את אלה שמתוך העוני, מתוך הצמצום מוצאים זמן לחמול, ואני רבותי נזכר אולי בדמות הכי מסתורית הכי לא ידועה בשכונה הקטנה שלנו.

ואנחנו ילדים עושים טיולים ליליים כמעט לילה לילה בחוף הים, שם בחוף ההוא שלנו היה מסתובב לו איש זקן (לך תדע כמה זקן הוא היה) מוזר כזה שיושב לילה לילה בספסל הקבוע שלו ומעשן את עצמו לדעת, הזקן הגדול שלו צהוב מהניקוטין, עדיין אני רואה אותו בדמיוני עם הסיגריות האלה בלי הפילטר מוצץ אותם כאילו הם הקשר היחיד שלו עם העולם, אולי עם המציאות.

והוא ממלמל מיני גיבובי מילים לא ברורות, ולחשוב שאנחנו ילדים רשעים היינו מציקים לו, צוחקים על לבושו המרופט, ולא נותנים לא מנוח, ואני כל כך מתבייש, וככה לילה אחד ממש לא בהיר, אני חושב שבאתי קצת מוקדם מחכה לחבריי שיגיעו, והוא האיש ההוא יושב שם כהרגלו, רואה אותי ומתכנס בתוך עצמו, אולי מבין שהגיע זמן ההצקות.

באמת לא יודע למה, לא יודע איך, אני תופס עצמי יושב לידו, ככה שנינו לבד, והתחילה שיחה שאולי שינתה לי את החיים, בעברית הנוראית שלו הוא מספר לי סיפור על ילד אחד, שגדל בווינה כילד שמנת, ומלחמה החלה, והוא הילד הזה מנותק באחד ממשפחתו, מובל לגטו וילנה, שם הוא מבין שכל משפחתו כבר לא בין החיים, ושיא הזוועה הוא רואה ממש בעיניים שלו איך יורים מטווח אפס באחותו הקטנה.

אני מקבל בום גדול בחזה, לא מצליח לנשום, לא מבין בכלל איך האיש היקר הזה מצליח לשרוד, והוא מוצץ שוב ושוב מהסיגריה ההיא ללא הפילטר, מביט אל המים האפורים ואל הכוכבים הנוצצים ואני כמעט יכול להשבע שראיתי דמעה אחת ככה מתגנבת לו על הלחי המזוקן שלו, ובלי בכלל שהתכוננתי לזה הוא מפרק אותי לגמרי שאומר:

"לא אכפת לי שאתם צוחקים עלי ילדים, אתם ישראלים, אני כל כך גאה בכם! אותכם לא ייקחו לשום גטו, והוא מרים יד ומלטף קלות את שערי, כן זה האיש ההוא, זה שישב בספסל אחד, עישן מיליון קופסאות סיגריות שהיו לו למקור נחמה אחרון, כן, גם הוא אולגאי, גם הוא בתוך הלב שלנו. יהי זכרו ברוך."

• איור, אחי אריק הסופר מוכשר
• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"