זה סיפורו של סמל עדי כהן ז"ל
זה סיפורו של סמל עדי כהן בן ציפורה ויורם, לחם במלחמת לבנון השניה ונפל בקרב בעַיְתַא א-שַׁעַבּ שבגזרה המערבית בדרום לבנון ביום ט' באב תשס"ו (2.8.2006) מפגיעת טילי נ"ט שירו מחבלי חיזבאללה לעבר כח צה"ל ששהה במבנה תוך כדי לחימה. הי"ד גיבור ישראל, יהי זכרו ברוך
עדי נולד ב ט' באלול תשמ"ז (3.9.1987) בבית החולים "הלל יפה". השני מבין ארבעה אחים: אח צעיר לאבנר, ואח בוגר לתום ולעומר. עדי הגיח לעולם בלידה קלה ומהירה – בתוך עשרים דקות כבר היה בחוץ; אמו מספרת כי חשה שקיבלה מתנה נפלאה – מלאך בדמות תינוק, והשם שנבחר לו, עדי, נועד לסמל את היותו תכשיט ומתנה.
פרט לשנת חייו הראשונה, אז התגוררה המשפחה בכפר יהושע עקב צורכי עבודתו של האב, עברו חייו של עדי בגבעת אולגה, ובה גדל והתבגר. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי "אור לטף" שבשכונה, המשיכם בחטיבת הביניים שבבית הספר "תיכון חדרה", וסיימם בבית הספר התיכון "אתגר" שבעיר.
ילד טוב לב ויפה תואר היה עדי – "עדידוּש" בפי אוהביו: עיניו תכולות, עורו בהיר ושיערו כהה. את כל סובביו כבש בקסמו, ואפילו אבנר אחיו, שהיה רק בן שש כשעדי נולד, חש צורך מיוחד להגן עליו – הוא שמר עליו כעל בבת עינו, ולכל אורך הדרך הרעיף על עדי פינוקים וכל טוב. יחסים קרובים ומיוחדים שררו גם בין עדי לאחיו הצעירים ממנו; כל ארבעת האחים גדלו יחדיו בחדר אחד, ולפיכך היו קשורים מאוד זה לזה. באווירה זו של משפחתיות חמה ותומכת, צמח עדי והתפתח, והיה ילד מאושר שאוהב את החיים.
עדי שגר ליד הים היה ילד של ים, ונשמתו גדולה ורחבה כמו ממדיו האין-סופיים של הים, במידה שאין לה שיעור. כבר בגיל צעיר פיתח את תחביב גלישת הגלים שבאמצעותו ביטא את חוזקו הגופני, את כמיהתו לחופש, למרחבים ולאין-סוף, ואת החיבור העמוק שחש לטבע ולעולם בכלל. "התחלנו ללכת לים יחד בגיל שש," מספר חברו הטוב אדם אוחיון, "ובכיתה ד' התחלנו לגלוש. לא היה יום שלא היינו יורדים לים, אפילו בחורף. עדי גם אהב להישאר לישון על החוף עם שק שינה." בהיותו כבן חמש-עשרה נוספה לחייו של עדי אהבה חדשה – המוזיקה. הוריו נענו לבקשתו וקנו לו גיטרה אקוסטית, ובהמשך, גם קנו לו גיטרה חשמלית. עדי שקע בתוך עולם המוזיקה, והקים, יחד עם חברים, אולפן הקלטות מקצועי. נדבך נוסף בחייו היה ספורט – עדי היה ספורטאי מוכשר ששיחק כדורגל, התעניין באמנויות לחימה, והתאמן אצל שלום אדמוני בלחימה משולבת של קרטה ואִגרוף.
חייו של עדי היו מלאים וגדושים בעשייה ובפעילות. "תמיד עם חיוך על הפנים, כל הזמן מוקף בחברים, והבית היה פתוח לכולם," כך מתאר אביו. בצד חיי החברה העשירים, הנגינה והעיסוק בספורט, חיפש עדי את הדרך שבה יוכל לתרום לחברה ולקהילה, שכן עדי האמין כי נתינה לאחרים היא לא רק ערך בעל חשיבות עליונה, אלא גם מנוף להתפתחותו העצמית, ולהגשמת ייעודו כאדם. בתקופת לימודיו בתיכון השתלב בפעילות במתנ"ס גבעת אולגה, והפך לדמות מוכרת ואהובה בקרב באי המקום. תחילה שימש עדי מדריך נוער במתנ"ס, ובהמשך, בזכות הצלחתו ולנוכח משיכתו לפעילות מאתגרת, קוּדַם לתפקיד ברמה הארצית והחל לשמש מדריך בחוג ספורט אתגרי. "היית חדור מוטיבציה, היה לך חיוך כובש, לב זהב והכי חשוב – יכוֹלֶת להתחבר לכל אחד והרצון להוביל את כולם," כך כתב עליו איציק בוחבוט-לוין, רכז הספורט האתגרי במתנ"ס. "הוא בהחלט היה שם דבר בכל הקשור לפעילות עם בני נוער במקום מגוריו," מצהיר דורון חמו, לשעבר מנהל המתנ"ס. עדי הרבה לסייר ברחבי הארץ – הן כמטייל והן כמדריך טיולים; לעתים היו אלה טיולי ספורט, מסעות אופניים וספורט אתגרי, ולעתים לקח חלק בטיולים של קבוצות מעורבות שמשתתפיהן היו יהודים וערבים, ישראלים ותושבי חו"ל.
משעה שהחל לדבר על השירות הצבאי המתקרב, הצהיר עדי חד-משמעית כי בכוונתו לשרת כלוחם. "רק ביחידה קרבית אני יודע שאוכל לתרום את חלקי לחברה ולמדינה" נהג לומר. בביתו ינק עדי את האהבה ל"גולני", החטיבה שבה שירת אחיו הבכור אבנר, אך לאחר שקיבל זימון לגיבוש "צנחנים" עבר תהליך, שבסופו הפך ל"מורעל 'צנחנים' ". "כמה גדולה הייתה שמחתו כשהתקבל ל'צנחנים'," נזכר אביו. "הגיוס ל'צנחנים' היה אחד הימים הגדולים בחייו."
חודש לאחר הגיבוש, ב-24.11.2005, התגייס עדי לצה"ל, והחל במסלול הכשרת הלוחם בפלוגת "אופק" בגדוד 101 של חטיבת "הצנחנים". ארבעה חודשים נמשכה הטירונות הקרבית, ולאחריה עוד שלושה חודשי אימון מתקדם. המסלול היה מפרך ורצוף קשיים, אך עדי, חדור מוטיבציה עזה, היה נחוש להתגבר על כל הבעיות, ואף היה מעודד את חבריו ומסייע להם. "לא אשכח שהלכת בסוף המחלקה במסעות וצמצמת את כולנו כשהיינו עייפים," כתב מפקדו. "חבר נאמן שתמיד דואג לאחרים לפני שדואג לעצמו, אדם שתמיד מעלה חיוך כשהזמנים קשים וכולם 'שבוזים' ותמיד אומר 'יאללה, חבר'ה, ממשיכים הלאה, לא להישבר עכשיו. הכול בראש'," כתב אחד מחבריו לפלוגה. ברגעים הפנויים המעטים שהיו לו, היה עדי מנעים את זמנם של חבריו בנגינה בגיטרה, שליוותה אותו גם לכאן, ומרומם את רוחם. "אדם מופלא," כתבו החברים, "אדם שנועד לגדולות, שידע לחלום וליהנות. אחד שלא מוותר, לא נכנע, ותמיד משיג מה שליבו חפץ. אדם שכולם אוהבים, אחד כזה שנותן, עוזר, ולא מאפשר לאחרים להתייאש. כשהוא שם אתה יודע שיש על מי לסמוך. שאפתן, מנהיג, חבר בעל לב טוב, אח אמיץ ובעל תושייה, גיבור…"
בזכות הרושם הטוב שיצר, היכולות המעולות שהפגין ואישיותו הנעימה, מוּנה עדי לתפקיד היוקרתי, הקשה והאחראי של קַשָּׁר הסַמָּל, והיה נושא את ציוד הקשר הכבד על גבו בכל פעילות או מסע. רותם אלברשטיין, סַמל המחלקה: "מיניתי אותו להיות הקַשר שלי כי הוא הוכיח את עצמו מעל כולם וזה הגיע לו. עדי היה חייל מצטיין. היה בו כל מה שמפקד רוצה לראות בחייל." וכתב רון להב: "… תמיד כשהסתכלתי עליך חשבתי לעצמי שאתה חייל ואדם טוב מהסוג הישן שמספרים עליהם, כמו אותם מנהיגים ומובילים שלוקחים הכול בקלות, שיודעים תמיד איך לעזור לכולם גם כשקשה להם, ושתמיד ידעת לבצע את המשימות והעבודה שמצפים ממך. גאה הייתי להיות מפקד במחלקתך." שבחים ומחמאות הרעיפו על עדי גם מפקדים אחרים בפלוגה: "… אף על פי שלא זכיתי לפקד עליך ישירות," כתב לאחר נפילתו המ"מ אלון גמזו, "תמיד משכת את עיניי. … למדתי על מעלותיך הרבות: חריצות, הובלה, חוש הומור מפותח, אך בעיקר בגרות יוצאת דופן."
טקס ההשבעה המסורתי של סוף המסלול, שהתקיים בתום "מסע הכומתה" בגבעת התחמושת בירושלים, היה מהרגעים המרגשים והמכוננים בחייו של עדי, ושיאו בקבלת הכומתה האדומה של סַמָּל המחלקה, כומתה של מחזור אוגוסט 1993 שעברה בגדוד – "הוא ראה בזה כבוד," אומר אביו, ומוסיף האח אבנר: "הוא היה כל כך גאה להיות שייך ליחידה שרק השם שלה וההיסטוריה שלה העבירו צמרמורת בקרב החברים והמכרים."
לאחר חודשים ארוכים של אימונים אינטנסיביים ופעילות מאומצת ומורכבת, זכו סוף-סוף עדי וחבריו לחופשה בבית, שלאחריה יצאו לשבוע נופש באשקלון. אלא שאת שבוע הנופש לא הספיקו להשלים: מלחמת לבנון השנייה שפרצה ב-12.7.2006, שמה קץ למנוחה ולרגיעה. שבועיים בלבד לאחר ההשבעה, למרות הניסיון המבצעי הדל ולנוכח איכותם הגבוהה של הלוחמים, הוקפצה פלוגת "אופק" לחזית, והצטרפה ללחימה של גדוד 101 בגזרה המרכזית שבדרום לבנון.
בשבוע הראשון לכניסתו ללבנון ניצַל עדי בנס מפגיעת טיל שירה החיזבאללה על בניין בן שלוש קומות בכפר במַארוּן א-רַאס, שם שהתה הפלוגה. מפגיעת הטיל נהרג אחד המפקדים, סגן יפתח שרייר, וכמה לוחמים נפצעו. עדי השתתף בחילוץ הנפגעים והפגין תעצומות נפש אל מול המראות הקשים. בראשית השבוע שלאחר מכן, קיבל חופשה קצרה של עשרים וארבע שעות, כדי להשתתף בעלייה לתורה של אחיו הצעיר עומר, שהגיע למצוות. סיפר האח אבנר: "עדי לא סיפר הרבה על מה שמתרחש בלבנון. הוא אמר לנו שהוא היה צריך להתעשת במהירות ולהבין שהוא נמצא ב'מגרש האמיתי' ולא באימונים." מיד לאחר האירוע בבית הכנסת חזר עדי לצבא, ועוד הספיק לשלוח הודעת טקסט שבה כתב כי הוא נכנס שוב ללבנון. "רגע אחר כך," משחזר אבנר, "כשניסיתי לשוחח איתו, הטלפון שלו כבר לא היה זמין. הוא כתב כי לא יוכל לשוחח, ובתום הפעולה ייצור קשר, וכי הוא מבקש שלא נדאג לו." יומיים קודם לכן פקד את האם ציפי חלום בלהות: בחלומה, סיפר לה עדי כי יש לו כדור בלב. ציפי המבועתת שיתפה את אחותה שוש בחלום וזו ניסתה להרגיעה בכל דרך. אלא שהמזל לא שיחק לעדי פעמיים; בערב תשעה באב, התממש הסיוט.
עדי נפל בקרב בעַיְתַא א-שַׁעַבּ שבגזרה המערבית בדרום לבנון ביום ט' באב תשס"ו (2.8.2006). בשעה 10:00 בבוקר, נשלח כוח ממחלקה 2 בפלוגת "אופק" למשימת תצפית בבית מרוחק בעיירה כדי לזהות את מיקומם של מחבלי חזבאללה היורים לעבר כוחותינו. בסביבות השעה 12:30 זיהה אחד החיילים תנועה של מחבלים חמושים בבית סמוך, המתארגנים לפגיעה בכוח. טנק שהיה באזור הוכוון למקום ופגע בבית. לאחר שעות אחדות של שקט מתוח, בדיוק בשעת הדמדומים, נשמעה השריקה הנוראה המבשרת על בואו של טיל הנ"ט. שני לוחמים שתצפתו על גג המבנה נפצעו. בחלוף דקה נשמעה שריקה נוספת, וטיל נוסף פגע בחדר שממנו תצפתו הלוחמים על הצומת המרכזי של העיירה. לפני הפגיעה, הספיקו הלוחמים לשכב על הרצפה, וכך נפגעו רק מרסיסים. עדי שהכיר היטב את התרגולת קם, תוך שהוא קורא לחבריו לחזור איתו לעמדות. ברגע שקם וניגש לחלון, פגע בו טיל שלישי שירו המחבלים, והרגו במקום. באירוע זה נפצעו קל ארבעה מחבריו.
עדי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבחדרה, חודש בדיוק לפני יום הולדתו התשעה-עשר. הותיר הורים ושלושה אחים – אבנר, בן עשרים וארבע, תום, בן שש-עשרה, ועומר בן שלוש-עשרה. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל. "אני מתאר לעצמי שאם עדי היה יכול לבקש בקשה אחרונה," אמר האב מוכה היגון לעיתונאים, "היא הייתה מופנית לחבריו החיילים בלבנון – 'חזקו ואמצו.' "
על קברו של עדי ספד לו אחיו הצעיר עומר: "אתה יחיד ומיוחד, בחיים לא יהיה לי אח כמותך. אני יודע שאתה שומר מלמעלה, ומקווה שאולי נתעורר מהחלום הזה."
מילים רבות הוקדשו לזכרו של עדי ולתיאור דמותו המיוחדת – בהספדים, במכתבי פרידה ותנחומים, ובכתבות בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. במקומון "זמן חדרה" התפרסמה רשימתו של רפי אוליאל, ובה נכתב: "… בשעת מבחן, הוכיח עדי שהוא עשוי מהחומר הזה, חומר של אנשים שעליהם נכתבת מורשת קרב. קם עדי והוכיח שהכול עניין של אופי… עינינו מלאות דמעות של עצב עמוק, אך ליבנו גם מלא בגאוות אין קץ כי יודעים אנחנו שמותך לא היה לשווא."
מקבץ מדברי החברים, במלאות שלושים יום ללכתו: "… איך נפלת דווקא אתה, חייל למופת, בן אדם משכמו ומעלה שיודע לדאוג קודם כול לחברים וגם ליהנות מהחיים. תמיד תישאר בליבנו"; "נזכור אותך לעולמי עד ולעולם לא נשכח את מי שהיית – מלאך, חבר ואח. המנגינה שלך ממשיכה להתנגן אצלנו בלב"; "ננציח את שמך ואת אופייך הנעלה שיעבור מפה לאוזן לשאר אחיך הלוחמים, שידעו מהו לוחם אמת אשר נתן את כל כולו למטרה שבה האמין."
עדי הונצח במפעלים שונים המבטאים את דמותו כספורטאי וכלוחם מצטיין, כפעיל חברתי וכנושא דגל ההתנדבות: בכניסה לגבעת אולגה, הוקמה כיכר על שמו ובה מוצב פסל של גולש גלים עם גלשן; מגרש הכדורגל שבגבעת אולגה נושא את שמו ונקרא "מועדון ספורט עדי". הוריו תרמו ספרי קודש ומחזור לחגים לעילוי נשמתו. בבית הכנסת על שם יוסף בוסקילה שבגבעת אולגה נוסד חדר לימוד תורה על שמו. עוד הונצח עדי במסגרת מפעל המלגות של אוניברסיטת חיפה להנצחת שמם של חללי מלחמת לבנון השנייה, תרומת "קרן אמא".
בחדרו של עדי נותרו מיותמות, זו בצד זו, שתי אהבותיו הגדולות: הגיטרה שלו, וסמל הצנחנים. חברו, נאור דנין, כתב, הלחין והקליט לזכרו את השיר "פלוגה של מלאכים": "הכול נהיה שחור / העיר מוכת כאב / תמיד תהיה גיבור / ותישאר בלב / החברים מוכי תדהמה / פתאום זה נראה קרוב / האם זה סוף המלחמה / נמאס לי כבר לחשוב // גדוד האלוהים / פלוגה של מלאכים / כולנו שוב טועים / כולנו עוד בוכים // גדוד הלוחמים / יושב לו במרומים / משקיף בלחש / מעלינו הנותרים…"
דף לזכרו של עדי פורסם בספר על חללי מלחמת לבנון השנייה, ובו שני מכתבים שכתב אביו יורם, ערב יום הכיפורים תש"ע, 27.9.2009. אחד מהם הוא "בין שבילים": "… והלכו אל הלא-נודע, צעירים יפי תואר ויפי מראה / תמימים עד לא נדע, אחזו בנשק ונענו לפקודה. / צעדו בין שבילים, דילגו על רגבים, אחזו בטרשים. / בבגרותם הסתערו כי כך אומנו, כי כך חונכו. / בלא היסוס, ללא פקפוק את נפשם מסרו. / … / לזכור את אלה שמסרו / זו אינה פקודה, לא בקשה: זו משאלה…"
חבריו של עדי ערכו סרטון לזכרו, והעלו אותו לאתר שיתוף הקבצים "יוטיוב" באינטרנט. קהילת מנחמים הוקמה לזכרו של עדי בכתובת האינטרנט http://www.evelnet.co.il/personal/p_main.aspx?sid=139.
כתבה עמית: "דידי, שמעתי פעם את צחוקך המתגלגל. / שמעתי פעם את שמי יוצא מפיך. / שמעתי פעם שאתה רוצה להילחם ולא לוותר. / שמעתי הכול ממך. // ראיתי פעם בעיניך את הצבע. / הצבע שמספר הכול עליך. / ראיתי פעם בעיניך את הניצוץ / הניצוץ שתמיד אמר עליך הכול. // אתה עקשן, אתה ותרן. / אתה הכול, אתה בכל מקום. / … // הרגשתי עדי, הרגשתי עליך את החופש. / הרחתי עליך את מלח הים שהתמכרת אליו. / צלילי נגינתך עדיין מהדהדים באוזניי / שכבר חדלו מלהקשיב מיום עזיבתך. // … / ראיתי דרכך את הים, שמעתי את המוזיקה. / וראיתי את החופש. / ראיתי אהבה. / ראיתי אותך."
- סמל עדי כהן ז"ל – הי"ד
- גיבור ישראל – יהי זכרו ברוך