צורי בוהרון מגבעת אולגה – האיש החכם שהלך עם הלב

לא יודע, אולי אלה התובנות האלה שאתה ניזון מהם בהיותך ממש בגיל המבהיל הזה, כן הם אלה הדברים האלה שמחזירים אותך אפילו שלא ברצונך אל ימי הילדות האלה, גיל שבע או שמונה, שעות הערב המאוחרות, אני בחוץ ממתין לאימי שתחזור מהעבודה, וכך מרחוק הייתי רואה אותה מדדה בקושי לעבר הבית, ואני רץ לקראתה, אוסף ליידי את הסל הכבד, והיא אומרת, עזוב לא צריך.

ככה היא נכנסת הביתה, מניחה את עצמה על הכיסא הראשון, גופה המפורק כל כך משמיע קולות של שבר, והיא מלחשת, הכל בסדר? אכלתם משהו? ואני מביט על הידיים הקטנות האלה של אימי, והן מלאות חריצים של חומרי ניקיון, והיא מלטפת אותי בידיים הטובות האלה, יודעת שאני נעצב, והיא אומרת, זה בסדר יא איבני! הכל טוב, רק אתה תשמור על האחים שלך ועל עצמך!

כך או כך זה כמעט מיד מחזיר אותי אל אנשים כאלה שעשו אותי אולי למי שבאמת אני, דודי הטוב צורי (כלפו) בוהרון, אתם בוודאי יודעים שלכל אחד מאיתנו יש את הדוד המיוחד הזה שממנו קבלת תובנות על החיים משהו שאתה הולך איתם שנים הרבה

צורי בוהרון, בן השכונה, זה הילד שהגיע מטריפולי, עובר את החיים בשכונה הקטנה, מכיר את דודתי היפה מרגו והם מקימים משפחה, צורי הופך להיות קבלן שלד די נחשב, אבל משהו באישיות שלו כאילו לא מתאים לאופי העבודה הזו שבחר לעצמו, הרי ברור שהאיש הזה היה בקלות להיות אחד הקבלנים המובלים באזור

והוא ככה במן בחירה מחליט לעשות רק את המעט שצריך ומסרב אולי לעצמו לפרוץ קדימה, שנים ניסיתי להבין את העניין הזה, רק שממש בגרתי הבנתי את האיש המיוחד הזה, צורי היה כל כך אחר, וכסף לא היה דבר שהוא ראה כאידיאל ליכולות שלו, ואכן דודי צורי היה המלך של האוטודידקטים איש ספר, אדם סקרן בצורה יוצא דופן

ואני רואה את צורי יושב בסלון ביתו, פותר התשבצים המסובכים האלה של הקשים במיוחד, שובר את הראש, על הדרך מכניס את הילד יוסי המוכשר לעצמו לעניין הזה, והוא הדוד הטוב הזה שלי הופך להיות מן גורו של פותרי התשבצים, טלפונים בהולים של אנשים מכל קצוות הארץ מבקשים מהקבלן שלד הזה מחדרה עזרה בפתרון של הגדרות המסובכות

ואני רואה עצמי יושב עם צורי, תמיד דאגתי לחטוף אותו לעצמי אפילו לכמה רגעים, לקבל איזה טייפ נוסף לחיים שבדרך, והוא בקולו הנמוך והשקט מצליח שוב ושוב להדהים אותי עם היכולות האינטלקטואליות המיוחדות, בלי פוזות מיוחדות, בצניעות כל כך אופיינית, וחיוך אחד קטן קטן שעושה אותך שקט

וצורי לא שוכח את המקורות שלו, הוא מצטרף לאגודת יוצאי לוב, שם הוא מצליח למצות במקצת מהיכולות שלו, הוא כותב וקורא על ההיסטוריה של יהודי לוב, מעלה את הנושא שכמעט לא מדברים בו והוא העובדה הפשוטה שרבים מיוצאי לוב הם ניצולי שואה, מהר מאוד הוא הופך להיות לפה לרבים מיוצאי לוב שרואים בו בצורי כאחד שיכול להוביל את העדה להכרה אמיתית במצוקות הלא פשוטות, לא פעם היה צורי לוקח אותי לתוך חדרו, מראה לי מאמרים או דברים שהיו משאירים אותי ממש בלי אוויר ואת היכולות המיוחדות האלה הוא מוריש לבנות וליוסי בנו האהוב כל כך.

צורי הוא פספוס של מערכות החינוך השכונתית, זו שראתה בנו סוג של מסגרים ובנאים, צורי היה אחר, היה בו את הדבר הזה שיכול היה לעשות אותך גדול מהחיים, תחשבו רגע, קבלן שלד מן הטובים, וכן בימים שיכול היה לתרגם את עבודתו להמון המון כסף, הוא מוותר ביודעין על הכיוון הכספי, היכולות הרוחניות השיכליות שלו מובילות אותו אפילו שלא ברצונו אל היעוד האמיתי שהיה אמור להיות לו בחייו והוא צורי עושה את הבלתי אפשרי, הוא חותר נגד הזרם שהממסד הועיד לו והולך עם הלב שלו עד הסוף

צורי אהובי חלה, בנותיו ואשתו נלחמו עליו כלביאות, אבל ההוא היושב במרומים חשב אחרת, הוא לוקח אותו אל מעבר לנהר הגדול, צורי בוהרון, האיש הגדול והמרשים הזה הותיר בור ענק בליבי, ואני כל כך מתגעגע אליו, יהי זכרו ברוך".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"