אורי אליהו – הלוחם מגבעת אולגה שנפל במלחמה והפך מותג הערצה ודוגמה לצעירים / רפי אוליאל

אורי אליהו – הלוחם מגבעת אולגה שנפל במלחמה והפך מותג הערצה ודוגמה לצעירים

יש דברים שברצונך או לא הם הופכים להיות חלק מחייך, הם מלווים אותך כצל, ובימים של תוגה אתה חוזר אליהם כמין חובה לעצמך, אתה מבין שזה חלק מהישראליות, חלק מהחינוך ההוא שקיבלת, משהו שטבוע וצרוב בתוך הנשמה הפטריוטית שלנו, והחיים חולפים ואתה כבר איש וסבא את החובה שלך למדינה נתת ומעבר, אבל באמת זה משהו כל כך ישראלי, כל כך מצ'ואיסטי

כל טיול משפחתי לצפון, אתה מתחיל להתיש את האנשים היושבים איתך ברכב על סיפורי מלחמה, תיאור של אזורי קרבות כאילו אתה אביגדור קהלני, בחוץ אווירה מוזרה של כיפור הכי לא שיגרתי, מין תוספת קשה במיוחד שמוסיפה עצבות נוספת ליום הלא פשוט הזה, ואני נזכר בחבר ילדותנו, אורי אליהו.

אורי התגייס והתנדב ליחידת הצנחנים, דבר בכלל לא טבעי. השכונה בתחילת שנות השבעים רחוקה משהו מהאתוס הצבאי, ואורי עושה מעשה והופך להיות אחד מהסנוניות הראשונות ומתנדב ליחידה מובחרת. אורי הנער הגדול, גבוה וחזק לא סובל מרגשי נחיתות והוא הופך להיות אחד מהלוחמים המובילים בפלוגה.

הוא מגדיל לעשות והופך להיות מגיסט תפקיד הדורש כוח רב, מוטיבציה רבה והכי קושי שאפשר, ואנחנו הנערים מביטים באורי המגיע לחופשות הנדירות שלו בהערצה גדולה, כבר אז אני מקבל החלטה להצטרף ליחידה של אורי, יום כיפור, השעה שתים בצהריים ואזעקה נוראית מפלחת את אווירת החג.

מלחמת יום הכיפורים החלה, לאלה מאיתנו שלא חווי את הימים הנוראים האלה אומר שאלה היו ימים איומים, חוסר בהירות לקורה בחזית, שמועות איומות על חורבן הבית, על כאוס מוחלט בחזית, בתוך כל הזוועה הזאת מגיעה הידיעה הנוראית על נפילתו של אורי.

אורי נהרג והשכונה נכנסה למין אבל קולקטיבי, מין יגון ענק, הלווייתו של אורי הייתה משהו נורא, אלפי אנשים שגדשו כל פינה בבית העלמין מסרבים להאמין, הוריו המרוסקים הפכו להיות סמל לכל הרע שקרה במלחמה הארורה הזאת, אבל באמת אורי לא הלך לשווא.

אורי הפך לסמל של גבורה, מותו בקרב, הפך את אורי לגיבור אולגאי אולטימטיבי ורבים מנערי הולכים בעקבותיו והופכים ללוחמים, אורי היפה נהרג בקרב ונשאר ילד קסום בן תשע עשרה, אחד כזה שמהווה סמל לגבורה

מותו בקרב בחווה הסינית הוא ציון דרך בהיסטוריה של השכונה, אנחנו לא שכחנו, אנחנו זוכרים ואוהבים, תהיה נשמתו הטהורה צרורה בצרור החיים אמן ואמן כן יהי רצון".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"