יוסף פלינק – השוער היציב והאגדי של הפועל גבעת אולגה

יום שני בשבוע, שעת צהרים רותחת במיוחד, אני בתוך הרכב מפעיל את המזגן בפול, מסתכל בתדהמה איך הזפת של הכביש נמס והופך למין לבה רותחת, ברדיו שיר לא חשוב, ואני מוציא קולות מעצמי שלא ידעתי שקיימים בי.

מאחור מאותת לי בעצבנות מופגנת רכב, אני מנסה להבין איזה פדיחה עשיתי וכל הניסיונות שלי להבין במה חטאתי עולים בתוהו, הרמזור הקרוב מביא לי סוג של הקלה, אני פותח את החלון, הרכב העצבני מתקרב אלי, אני כבר מכין את עצמי להתגוננות מסוימת (לך תדע עם מי יש לך עסק) והבחור מנפנף בידיים, תקשיב אני קורא אותך, למה אתה לא כותב על זה?

והוא כולו נלהב, זורק שמות כאילו אני הגינזך של השכונה, אבל באמת שם אחד תפס את אוזני, "פלינק", ואני עושה את מה שאני עושה כל פעם שאני צריך פרטים נוספים או תמונה, פונה לחני קורקוס הנהדר, וחני כמו חני שולח לי תוך דקות תמונה וגם פרטים נלווים, באמת קסם של אדם.

פלינק, תראו פלינק באמת היה השוער האגדי של השכונה, הוא לא היה מוטי עטיה הגמיש והוירוטורוז, אבל פלינק היה הדבר הכי בטוח במגרש.

לאיש הזה הייתה נוכחות, הוא היה סוג של שוער שידעת שיש על מי לסמוך, אחד כזה שלא יקבל איזה גול שטותי, אולי בגלל שהוא בניגוד להרבה שוערים היה אדם סולידי, חסר שיגעונות מטורפים שאופיינים כל כל לשוערי כדורגל, אבל לפלינק הייתה גם אישיות, האיש, איש נעים הליכות, ג'נטלמן מין אחד כזה שהיית רוצה בתור חבר.

פלינק בשבילי הוא אחד שחייב להיות בהיכל התהילה של האנשים שעיצבו את חיינו כילדים, בע"ה, שהקדוש ברוך הוא יאריך ימיו בריאות איתנה".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"