זמירה חסיד – ה – וונדר וומן מגבעת אולגה

באמת שלא נותרו דברים רבים בחיים שיכולים לרגש אותי עד דמעות אבל האישה המופלאה הזאת, זמירה חסיד הצליחה להוציא ממני רגשות שבכלל לא ידעתי על קיומן ועוד נחזור לאישה המיוחדת הזו.

עת ערב של חמישי, אני מגיע לשכונת אלי כהן בשכונה, מביט ברחובות האלה שאני כל כך מכיר, תופס איזה פינה ומתיישב, אני חושב שהתיישבתי מההלם שתפס אותי, אתה מביט על הרחוב הזה שהיה לי לנוף ילדותי ומבין ששום כלום לא השתנה, אותו רחוב מוזנח, פחים מלאי זבל מוכרים כל כך, הכביש העתיק ההוא מלא מהמורות מסכן כל נהג פוטנציאלי, וכן הבתים האלה המטים ליפול נותרו כשהיו.

ואני נותר מבייש, נכלם לחשוב שזה היחס שמקבלת שכונתי האהובה מהרשויות המדושנות, אבל בתוך ההזנחה הזו צמחו משפחות, ילדים שהפכו לגברים שהקימו משפחות גם הם, ואני רוצה לספר לכם סיפור על גבורה, לא גבורת לוחמים בקרב, אלא גבורה של אמא אחת, זו שעלתה לארץ כמעט בודדה, הכירה את האיש שלה והתחתנה בגיל חמש עשרה לערך.

בלי בכלל שהבינה איך ומה והיא תופסת עצמה מגיעה לגיל 36 או 37 והיא כבר אמא ל שמונה עשרה ילדים!!!!!!! כן רבותי 18 ילדים בגיל 36, ועכשיו תוסיפו לעניין את מותו הטרגי של האב והרי לכם טרגדיה יוונית קלאסית, ואני ככה מנסה לחשוב מה בדיוק עובר לאישה הגיבורה הזאת בראש? איך היא אמורה לטפל בפלוגה הזאת שנחתה עליה בבית ?

והיא הנסיכה הזאת לא נבהלת, מפשילה שרוולים ועושה את הבלתי אפשרי, היא מצליחה לשרוד!! יום שבת קלאסי במשפחת חסיד, עשרים ושמונה חלות, מונחות על השולחן, היא זמירה הקוסמת קונה קילו בשר טחון שאותו היא מתרגמת לסיר קציצות ענק ועושה כריכים לכל ילד.

סופרת בקפידה כל כריך וכריך לראות שלא פספסה שום ילד, זה שילך לישון וביטנו רעבה, היא עושה את הבלתי אפשרי ודואגת שהילדים האלה גם שיגיעו לבתי הספר, והכי שומרת שלא ירדו לתרבות רעה, ואתה שואל את עצמך איך הצליחה הוונדר וומן הזו להביא את משפחתה לחוף מבטחים?

הרי היא בשקט יכולה הייתה להינשא שוב ולפתור לעצמה חלק נכבד מהעול הכלכלי, אבל האישה הגדולה הזאת הבינה שאין אדם על פני האדמה שיכול יהיה להתמודד עם משפחה מורכבת כזו, והיא מורידה את העניין הזה מסדר היום ולוקחת את המשימה כולה על הכתפיים העדינות שלה.

בבקשה תסתכלו שוב על התמונה של האישה הזאת, תסתכלו ותראו סוג של מלאך אנושי, ואתם שמחפשים את הערך ציוני או ציונית אמיתית, אל תלכו רחוק מידי! לכו תעשו טיול ברחוב המוזנח הזה באלי כהן, שם בין הבתים המטים ליפול חייה אם כל הציוניות!

ואני היתי מקים אנדרטה לזכרה, מסביר לנו, לכולנו איך הצליחה אישה אחת, קטנה גדולה בתוך בית של שלושה חדרים קטנים לפרנס שמונה עשרה ילדים שהפכו לסופר נורמטיביים, כאלה שהם גאווה לאימהות, ואני זה שהפך להיות המעריץ מספר אחד של זמירה חסיד זיכרונה לברכה, אישה, אם, ומושא להערצה, יהי זכרה ברוך".

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"