"להקת הזברות" – הלהקה המיתולוגית של גבעת אולגה

יום א' בשבוע, ערב חג מוזר משהו, בחוץ משתוללת מלחמה פנים וחוץ, ואני בזמנים כאלה עושה את מה שעושה לי הכי טוב, נוסע לסימטאות ילדותי, שם בין הסמטאות של פעם אני מוצא את התום ההוא שנעלם, הדברים אז באמת היו הכי פשוטים שאפשר, ידעת יש רעים, יש טובים, ועם השאר אתה לומד להתמודד.

עץ תותים זניח עליו תותים לבנים בשלבי הבשלה, עץ אחד שמחזיר אותי לאחור, ואני נזכר בעץ התותים הענק שהיה בלב גן הציבורי מן עץ ענק שהיה כורע תחת הפרי הרב שהיה מניב, אנחנו ילדים מטפסים על העץ הטוב הזה, אוספים מלוא החופן תותים שחורים, אדומים, ממלאים את פינו והתותים המתוקים מתוקים האלה היו מתפוצצים לנו בפה במן עונג בלתי נגמר.

כך או כך אני מגיע למגדל המים, משמאלי הבית של דודתי הטובה כל כך תמר שהייתה הבלנית המיתולוגית של אולגה, למטה המחסן המוכר לי כל כך מילדותי, ופתאום אני נזכר בחבורה המופלאה שהייתה מנגנת במחסן הפלא הזה.

בליברפול קמה להקת הביטלס המופלאה ולנו הייתה להקה מופלאה משלנו, "להקת הזברות", להקת הזברות הוקמה על ידי קבוצת נערים חולמניים, רפי שוקרון, בן דודי היפה, וקבוצת חברים מוכשרת להפליא, אמיל לזרוב, על התופים, רפי בנג'ו, גיטרת ליווי, דודי בוחניק בס, וז'קו הזמר המכונה, קורמטו.

תחשבו על קבוצה מוכשרת כזו שמתחברת לה יחד, ממש כמו בסיפורים על להקות דומות שקמו ברחבי העולם כולו, והם רוקמים חלום, חלום של ילדים שמתגשם, הם הלהקה המוכשרת הזו בונים רפרטואר של שירים( קאוורים של להקות מובילות בעולם) ומתחילים להופיע, בהתחלה הם מופעים בשכונה (בית המפלגה, גח"ל, ובבית ההסתדרות) ומשם הם מוזמנים להופיע בחתונות ובמועדון הקוברה המיתולוגי בחדרה.

תראו רבותי, הקבוצה היפה הזו באמת הייתה מוכשרת, קבוצת חברים שמצאה את המכנה המשותף שלהם, הם הפיקו צלילים מיוחדים של ילדים שידעו שהם מוכשרים ואנחנו כל כך אהבנו, אהבנו לראות את החברים מהשכונה עושים אהבה עם הגיטרה, לראות את אמיל הוירטואוז עושה בתופים ניסים משלו.

והם הלהקה הזאת יכולה הייתה להמשיך הלאה, להיות להקה מובילה בתחומה, אבל הצבא, ואולי הצורך להתחיל לפרנס הכריעו את החלום, בנג'ו המופלא.

רפי שוקרון שינק צלילים מהאח הגדול יעקב, אמיל המיוחד כל כך, דודי בוחניק המוכשר, וכן ז'אקו הסולן, כל אלה נעלמו בטרחת החיים, משאירים חלום של ילדים מאחור, ועכשיו הם החבורה היפה הזאת מנסה להחזיר ימים כקדם, יושבים ומנגנים את חלומם לאחור, ואולי בסתר מזילים דמעה אחת של פספוס, מן דמעה חמה אחת, שאף אחד לא יראה.

ואנחנו רוצים לומר להם, לאותה להקת הקסם ההיא, אנחנו בשכונה לא שכחנו, אנחנו בשכונה זוכרים! כל פעם שמתנגנת מנגינה אחת של פעם, אתם עולים לנו ואנו מזמזמים את מנגינתכם שלא עזבה אותנו מעולם."

• רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"