ציון גיאת מגבעת אולגה – האיש היקר שוויתר על עצמו למען משפחתו
לא יודע אולי זה משהו שהוא מותנה בי, משהו כזה שעושה אותי מוזר משהו, יום שני בשבוע,, שעות הערב המאוחרות אני באמת לא יודע מה עשיתי בשכונה, אבל כך או כך אני תופס עצמי מסתובב ברחוב מבצע עזרא, ממש ברחובות הקטנים שבהן גדלנו, הבית הקטן של גרסונה ממש ליד, זו גרסונה שבימים לא משהו עטפה אותנו באהבת אם
זו שבימים של עצב הייתה שרה לי שירים בשפה שלא כל כך הכרתי, מספרת לי על החלומות האלה שהיו לה בילדותה בטריפולי הרחוקה, מורחת לי על פרוסת לחם לבן טרי טרי שכבה עבה במיוחד של מרגרינה "בלו בנד", ועל המרגרינה הייתה שמה סוכר בנדיבות, תוסיפו לזה כוס תה מתוק מתוק, חם חם והרי לכם שלמות, ממש בסמטה אחרי, גרה לה משפחת "גיאת"
משפחה תימנית מופלאה, האם נעמי האלמותית, ואם לומר את האמת השכונה שלנו לא הייתה משופעת במשפחות תימניות רבות, ואנו ברחוב הקטן שלנו זכינו לגור ליד אנשים כל כך צנועים, כל כך נדיבים (ותמחקו את החיוך מהפנים, אכן היו נדיבים קיצונית) בנים ובנות שגדלו להיות אזרחים משובחים במיוחד, ציון גיאת
זה שהיה לנער מלא אהבה לכל הסובב אותו גדל להיות איש משפחה שהיה לגאוות המשפחה והשכונה, ציון גיאת היה בדיוק הדבר הזה שעושה אותך להכי מיוחד שאפשר, לא היו לציון אמביציות מעבר לדברים האלה שעושים אותך אבא מופלא ובעל מושלם, האיש היקר הזה ראה את ייעודו העיקרי ואולי היחיד כאחד שצריך להביא את ילדיו למקום ההוא שעושה ילדים לעצמאים (ראה לילך המופלאה) מן איש שעבד בעבודה סיזיפית יום יום, בקור ובחום, נוסע לעבודה בלי להביט לאחור!
ועכשיו תחשבו על ציון גיאת, כן אני מכיר אותו מילדות, יודע שהיו לו חלומות, אולי חלומות שהיו בעצם לכולנו, ציון עושה את הבחירה שלו, הוא מוותר על עצמו כדי להביא את משפחתו למקום מבטחים, הוא ציון גיאת מוכיח דרך החיים האלה שבחר לעצמו שלהיות בעל ואבא זו משימה במשרה מלאה
ואני רואה אותנו, את נפתלי האח זכרונו לברכה, את יהודית האחות, ואנחנו ילדים בשכונה הקטנה שלנו, חולקים את המעט שלא היה זה עם זה, טועמים בפעם הראשונה את מטעמי תימן המוזרים לנו, מתענגים על לחוח" מוזר, על חילבה ושאר מטעמים
מחליפים חוויות קולינריות זה עם זה, וכל כך מאושרים, ובערבים הקרים הייתה לוקחת אותנו נעמי אהובתי אל הסלון הקטן שלה, שם הייתה נותנת לנו הילדים את " הגי'לה, החם הזה מניחה את הגרגירים החמים על נייר עיתון ואנו היינו מכניסים את גרגרי העונג הזה לפה שהיה לנו לכיף של ילדות, ועכשיו לחשוב שציון ההוא שכל כולו היה לב אחד גדול, זה שלעולם החיוך היה על פניו הטובות, והוא הולך בדרך כל בשר
ואתה מביט לשמיים בשאלה אולי בטרוניה, מנסה להבין את השיקולים של היושב במרומים, ומסביב מסבירים לך היודעים שאין לשאול שאלות את בורא עולם, וגם אחר כך מתגנבת אליך השאלה, למה? למה היה דחוף לכל כך לקחת דווקא את האיש הזה שסימל אולי הכי את אהבת האדם את הצנע לכת לא כפרזה אלא הלכה למעשה
ואני לכשעצמי הכי גאה לחשוב שזכיתי להכיר את ציון שנים הרבה, ואולי אולי גם הוא ראה בי מן חבר ילדות, ציון גיאת, אולגאי גאה, מלא מלא בטוב בלתי נגמר הלך והותיר משפחה ושכונה שלמה עצובה עצובה, יהי זכרו ברוך".
- רפי אוליאל / "מסיפורי הגבעה"